"בני מנשה" ותהליך שיבתם לעם ישראל – חלק ב
צילומים, אליהו בירנבוים
צפון מזרח הודו, מיזורם ומניפור
תקופת המיסיונרים
לאחר שבמשך יותר מ2500 שנה בני מנשה שמרו על מסורת יהודית וקיימו מצוות על פי מה שנשמר בידם, היגיעה תקופת המסיונרים והמרת הדת.בשלהי המאה הי"ט עברו בני מנשה תהליך של המרת דת ע"י מסיונרים נוצריים, בריטיים. בעקבות הכיבוש הבריטי של הודו הגיעו המסיונרים הראשונים בשנת 1854 והמשיכו לפעול עד שנת 1910. המסיונרים נדהמו לגלות באזורים נדחים אשר לא הייתה כל השפעה דתית נוצרית או מוסלמית קודמת, שבטים היודעים את סיפורי התנ"ך, מאמינים באל אחד ומתפללים לאלוקי מנשה.
בני מנשה התפללו תמיד ליום שבו: "אחינו הבכור יהודה ימצא אותנו ויחזיר אותנו חזרה לאחינו ולארץ ישראל". באופן מפתיע ומתחכם, המסיונרים אשר שמעו בקשה ותחינה זו, אמרו להם: "אנחנו בעצם אותו אח יהודה שבא לגאול אתכם ולהחזיר אתכם לחיק המסורת ולהחזיר לכם את הספר הקדוש שנאבד". במקום למסור להם את הספר הקדוש, למדו אותם את הברית החדשה וגרמו להמרת דתם. בני מנשה האמינו לקול דבריהם ומתוך רצונם לשוב לחיק עם ישראל קבלו עליהם את הדת הנוצרית. דווקא השורשים היהודיים והרצון להתחבר מחדש למורשת ישראל סבא גרמו להם להתנצר.
השיבה ליהדות
כפי שאירעה בתקופות שונות בהיסטוריה היהודית ובמקומות אחרים, כגון בתקופת האנוסים בספרד ובפורטוגל, המרת הדת לא השכיחה מבני העדה את מוצאם ואת אמונתם ודתם המקורית. לאחר ניתוק של כמאה שנה החלו בני מנשה לשוב לדת אבותם.
כאשר בני מנשה גילו את העובדה שהורחקו מדת אבותיהם, בקשו לקיים תהליך של שיבה לשורשים. החזרה לחיק דת אבותם אירעה על ידי חלום…אחד מראשי העדה, מר צ'אלה מסר לבני העדה שהוא קיבל חזיון נבואי המבקש מבני מנשה לשוב לדת אבותם. חלום זה שהיה בשנות הארבעים על המאה ה20, החל את תהליך השיבה ליהדות של בני השבט. החלוצים הראשונים שעדיין זכרו כיצד ההורים והסבים שמרו על מנהגי בני מנשה עזבו את הנצרות והחלו מסע של חיפוש רוחני וקיום מצוות. בשלב החזרה ליהדות הם דבקו במצוות היהדות ובדרך האורתודוקסית המקובלת בעם ישראל מדורי דורות ולא חזרו לשמירת המצוות כמנהג אבותיהם.
הפניות הראשונות הגיעו מבני מנשה למדינת ישראל המתחדשת בשנת 1948, שנה בה גם הודו זכתה לעצמאות מהאימפריה הבריטית. בשנת 1974 שלחו ראשי העדה מכתב פניה נרגש לראש הממשלה דאז, גולדה מאיר עם סיכום דברי ימי עולם של בני מנשה ועם בקשה נרגשת מצידם לעשות כל מאמץ לקרבם למורשת ישראל סבא, לחיק עם ישראל תוך קיום החלום שלהם לשוב לנחלת אבותם בארץ ישראל.
בין הדברים שנכתבו במסמך חשוב זה הנמצא תחת ידנו: "אנו, בני ישראל, אחים בדם, שבכינו ונאנחנו למען ציון, אנו מתגעגעים לארץ ישראל ולעלייה לרגל. היום, יש לנו הכבוד להגיש מזכרת זו משלנו לפניך… אנו אחד מעשרת השבטים אשר ממשלת ישראל עדיין לא גילתה, אנו בטוחים… כבר איננו אבודים. כעת מצאנו את שורשנו על פי הבטחתו של הקב"ה…"
אולם הבקשות הרשמיות והרגשיות של בני מנשה לא נענו ורק בזכות אנשים יחידים ועמותות אשר פעלו למענם, חודש הקשר עם בני מנשה. הרב הראשון מהארץ שביקר אצל בני מנשה, היה הרב אליהו אביחיל בשנת 1981, הרב מרבין טוקאייר מארה"ב ביקר אצלם עוד בשנת 1963.
בני מנשה בהודו ובמדינת ישראל כיום
בני מנשה חיים כיום בהודו מרוכזים ב2 מדינות, מיזורם ומניפור, קרוב לגבול על מיאנמאר (בורמה לשעבר) ובנגלדש. הודו, מחולקת ל27 מדינות שונות STATES, ובני מנשה מרוכזים רק ב2 מתוכם ולא מפוזרים על פני כל מדינת הודו. ריכוז בני מנשה ב2 מדינות שכנות בצפון מזרח המדינה ובגבול עם סין, ובורמה מלמדות גם הם על מקורם של בני מנשה ועל כך שהקפידו לשמור על מגוריהם ביחד לצורך שמירת המסורת היהודית והשבטית.
תושבי האזור הזה המונים כמיליון וחצי איש הם צאצאים ביולוגים של שבט מנשה, אולם רק מספר מצומצם, מבקש לשוב ליהדות. כיום יש כ7.000 איש, מנער ועד זקן החיים כיהודים ומבקשים לקיים את חזונם לשוב לארץ אבותם. במדינת ישראל חיים כ1.500 מבני מנשה אשר החלו לעלות לפני כ15 שנה ועברו גיור בארץ. רק לפני מספר שבועות הגיעו לארץ עוד 230 נפשות מבני מנשה, בטיפולה של אגודת "שבי ישראל". (אגודה זו עוסקת בהשבת נידחי ישראל לחיק העם היהודי ופועלת למען קירובם וחזרתם של קבוצות שונות בעולם (אנוסים בספרד ופורטוגל, סובוטניקים ברוסיה, יהודי קאיפנג בסין, יהודי אמזונס בפרו, השבטים האבודים ובתוכם בני מנשה).
חלקם של בני מנשה גרים בערים (אינפל, וצ'וצנפור במניפור ואייזול במיזורם וחלקם בכפרים (קנגפופי, מורה, פאילן, קולוסיב, ואירנטה, סיאלאוק, קולקול) אולם רובם ככולם קשורים כיום לקהילות ובתי כנסת. התנאי כדי להיות חבר בקהילה יהודית של בני מנשה, הוא עזיבת הנצרות באופן מוחלט, קבלת האמונה בה' אחד ותחילה של תהליך שמירת מצוות. כל הגברים של בני מנשה הקשורים לקהילות נימולו למרות שאין דרכם של בני האזור להמול. גם הבנים הנולדים כיום למשפחות בני מנשה עוברים ברית מילה על ידי "המוהל" של העדה קפ יוסף. השתתפתי מספר פעמים בברית מילה בעדה, ולמרות שדרך המילה היא שונה, יש מעשה של פריעה והסרת הערלה. (יש לציין שכאשר בית הדין לגיור, הגיע להודו לצורך גיורם של בני מנשה והיה צורך בהטפת דם כחלק ממעשה הגיור, אצל רוב רובם של הנימולים גברים וילדים כאחד, הערלה הוסרה ולא היו גם ציצים המעכבים).
הקהילות של בני מנשה בנויות סביב בית הכנסת. בית הכנסת מהווה את ליבה של קהילת בני מנשה בכל אתר ואתר. קיימים למעלה מ40 בתי כנסת במקומות יישובם של בני העדה. בתי הכנסת בנויים בדרך כלל באופן צנוע, מאבן, מעץ, מעצי במבוק, מחמר, כל קהילה לפי יכולתה, אולם בהדרם הפנימי ובהשתתפותם של האנשים בתפילות, כולם מצביעים על החשיבות שבני מנשה מקנים לבית כנסת כחלק מחייהם הדתיים כיום. קשה לתאר עד כמה מרגש לנסוע בתוך הג'ונגל בין הרים ויערות בשבילים מפותלים, מכפר לכפר בהם מתגוררים בני מנשה ולגלות עוד בית כנסת ועוד כנסת, כל אחד עם סגנונו המיוחד אבל כולם מלמדים על הרצון הכן וההשקעה הגדולה של בני מנשה לחיות חיים יהודים.
בתי הכנסת פעילים בשבתות וחגים, לרוב אין תפילות בימי השבוע, שכן יום העבודה מתחיל מוקדם בקרב החקלאים. בשבתות ניתן לשמוע תפילה רהוטה, מלאה, בשפה העברית עם המנגינות המוכרות לכל מתפלל בארץ ובעולם. התפילה מתקיימת בקול, עם שירים רבים , בשקט ובהתרגשות רבה. במספר הזדמנויות שנסעתי להודו והצטרפו אלינו רבנים או דיינים, התקשו להאמין את המתגלה לנגד עיניהם שכל הציבור יודע להתפלל ושותף בכל שלבי התפילה. לחלק מהתפילות בני מנשה חיברו מנגינות מיוחדות משלהם. "שמע ישראל" נאמרת על ידם בניגון וברגש שלא זכיתי לשמוע כמהו בבתי כנסיות או קהילות רבות שביקרתי בעולם. שמע ישראל של מנשה מצליח להרעיד את נימי הלב ומרגש עד דמעות.
חלק מהציבור מתפלל בפונטיקה ולא מעט גברים נשים וצעירים יודעים לקרוא עברית בעקבות לימודיהם במרכזים החינוכיים של אגודת "שבי ישראל". בקהילות מסוימות מתפללים בנוסח אשכנזי ובקהילות אחרות בנוסח ספרדי.
מבנה בתי הכנסיות כיום הם רגילים, עם בימה, מחיצה, ארון קודש וספר תורה. ספרי התורה אינם כשרים לרוב, אלא הם העתק פקסימיליה של ספרי תורה כשרים, אולם הם מתייחסים לספר תורה בכבוד רב ובשבת מקיימים טקס שלם של הוצאת ספר תורה והשבתו לארון הקודש.
ברוב בתי הכנסיות, לאחר הוצאת ספר תורה בשבת, מניחים את הספר תורה על הבמה, פותחים את הספר במקום הקריאה ומניחים עליו חומש בשפת המיזו או הקוקי. הבעל קורא, קורא מתוך החומש בשפת המקום והגבאי קורא לשבעה קרואים, לעלות ולברך את ברכות התורה. כל עולה זוכה גם לברכת "מי שברך" בתום עלייתו. צעירים ומבוגרים מבני העדה יודעים היטב לשמש כחזנים וצעירים רבים למדו בשנים האחרונות לקרוא בתורה עם טעמים.
כיום בני מנשה שומרים מצוות בנוסח הקלאסי, מתפללים תפילה רגילה, מניחים תפילין מידי בוקר, מחולקים לספרדים ואשכנזים ומתפללים בליל שבת בנוסח קרליבך ובעונג שבת שרים שירי מרדכי בן דוד.
בני מנשה הם ברובם חקלאים. בשדות האורז של מיזורם ומניפור ניתן לראות חקלאים עם ציצית וכיפה חורשים את השדות, מחזה ייחודי באדמת הודו ההינדואיסטית.
במשך השנים האחרונות הגיעו לארץ כ1500 איש ואישה מבני מנשה. הם מתגוררים בישובים קהילתיים דתיים (בית אל, עפרה, קרית ארבע, עשרות משפחות פונו מגוש קטיף) ומשתלבים בלימודים, בעבודה, בצבא ובחברה בארץ. בני מנשה ממשיכים בדרך של שמירת תורה ומצוות בארץ ורבים מהם לומדים בישיבות כ5-6 מבני העדה הוסמכו לרבנות ועוד כמה עשרות לומדים בישיבות ולקראת הסמכה לרבנות. כ7.000 מבני העדה נמצאים עדיין בצפון מזרח הודו וממתינים לעלייתם למדינת ישראל ולהגשמת חלומם לשוב לציון.
בשנים האחרונות הוקמו במיזורם ומניפור מרכזיים חינוכיים של אגודת "שבי ישראל" המשמשים כמרכזיים קהילתיים אשר מטרתם לסייע לבני הקהילות לשוב ולכונן חיי קהילה יהודית, ולהכינם לגיור ולעלייה.
במרכזים פועלים שליחים, רבנים ומחנכים הנשלחים מבני העדה אשר למדו בישיבות בארץ וכן רבנים אחרים המוכנים ללמד את בני מנשה. במרכזים מתקיימת תוכנית לימודים יום יומית ענפה הכוללת לימודי יהדות,עברית, וכן פעילות חברתית. במרכזים פועלים גן ילדים, שיעורי תורה לצעירים ומבוגרים, תפילות שבת ועונג שבת. במסגרת פעילות זו עוברים בני הקהילה הכנה לקראת חיי היום-יום במדינת ישראל, לאחר העלייה.
בנוסף לפעילות במרכזים, השליחים נודדים גם לכפרים המרוחקים ביותר כדי להביא את קול התורה והשיבה לארץ ישראל גם לבני הכפרים היכן שלא פועל מרכז חינוכי.
בעוסקנו בהשבתו של שבט מנשה, מעניין לציין את דברי המדרש בפרקי דרבי אליעזר (פרק י"ז),המציין את שבט מנשה כראשון השבים בתהליך קיבוץ גלויות של עם ישראל: "לעתיד לבא כשעתיד הקב"ה לקבץ את ישראל מארבע פינות העולם ראשון הוא מקבץ חצי שבט מנשה שנ' לי גלעד ולי מנשה…" וכן אנו למדים במדרש במידבר רבה (י"ד,ב') שמשיח בן יוסף יהיה משבט מנשה.
ועדת הרב הראשי ובית הדין לגיור
נושא מעמדם וייחוסם של בני מנשה הוא נושא אשר ללא ספק צריך להיות מונח בפני פוסקי הדור והרבנים הראשיים. כך היה גם בעבר כאשר התגלו קהילות נדחות של יהודים בהיסטוריה הקרובה והרחוקה, כגון אנוסים, בני ישראל בהודו, קראים וכ"ו. גם בנושא דידן, אגודת "שבי ישראל" בקשה מהרב הראשי, הראשון לציון הרב שלמה משה עמאר שליט"א, לתת את ליבו ולחוות את דעתו באשר לייחוסם של בני מנשה ויחסם לעם ישראל. הרב הראשי נאות לשלוח ועדה של אבות בתי דין, (הרב ציון בוארון שליט"א והרב עמרם אלחדד שליט"א) אשר ביחד עם צוות האגודה, (יו"ר, מיכאל פרוינד) נסענו למסע הברור והחקר בצפון מזרחה של הודו.
הועדה, למדה מקרוב על מנהגיהם של בני מנשה, שמעה עדויות, מסורות, שירים וסיפורים וחוותה מקרוב את החיים היהודים במחיצתם של בני מנשה.
לאחר חקירה ודרישה של הועדה, הכיר הרב הראשי לישראל שלמה עמאר שליט"א בשורשיהם היהודיים של בני שבט מנשה והיותם זרע ישראל, אולם ציין את הדרך להשיבם לחיק עם ישראל על ידי גיור מלא. הרב הראשי, הביע את נכונותו/רצונו לשלוח בית דין מטעם הרבנות הראשית כדי לגיירם ולהשיבם לחיק עם ישראל. זאת לאחר שיתקיימו דרישות מסוימות שהציב. אחת הדרישות של הרב הראשי, הייתה לבנות מקוואות במקום מושבם של בני מנשה, גם לצורך הגיור עצמו וגם לצורך השימוש במקוואות עד העלייה לארץ. לקראת הגעת בית הדין, הוקמו מקוואות מפוארים ומהודרים במקום יישובם של בני מנשה שלא היו מביישים גם שכונה מכובדת בירושלים. (סיפור בניית המקוואות דורש מאמר נפרד על התלאות והניסים ונפלאות שאפשרו בניית מקוואות באמצע הג'ונגלים ללא כל ניסיון קודם באזור). וכן הועמקו ושוכללו מסגרות לימודי היהדות הקיימות. צעדים אלו אפשרו את הגעת בית הדין למדינת מיזורם כשנה לאחר החלטת הרב הראשי באלול תשס"ו. 2 הרכבים של בתי הדין המיוחדים לגיור אשר זכיתי להיות אחד מדייניו, הגיעו למיזורם והתקבלו בקול ששון ובקול שמחה כשליחי הקב"ה לקיום המשימה ההיסטוריות של השבתם של האחים האבודים. תפילתם ההיסטורית של בני מנשה: : "אחינו הבכור יהודה ימצא אותנו ויחזיר אותנו חזרה לאחינו ולארץ ישראל", נשמעה בשלב זה קרובה ואמיתית יותר מתמיד.
בתי הדין לגיור, החלו את מלאכתם על אדמת הודו, והרכבי בית הדין שמעו את סיפורם של כל אחת מהמשפחות, את המסורת שלהם, את רצונם לשוב לציון ואת מחויבותם לקבל על עצמם שמירת תורה ומצוות באופן מלא.
בתום תהליך ממושך וצפייה של דורות, התקבלו 218 מבני הקהילה על ידי בית הדין כבמעמד הר סיני והשלימו את תהליך הגיור. לאחר קבלת מצוות בפני בית הדין, הגברים עברו בדיקת ברית והטפת דם ברית וגברים נשים וטף טבלו בפני ג' כדבעי.
קשה לתאר את הרגע המרגש ומרטיט לב בו חווינו הדיינים ביחד עם בני מנשה את רגע סגירת המעגל של 2700 שנים כאשר בני מנשה יצאו מימי המקווה ואמרו שמע ישראל.
יש לציין שבשנים קודמות, קבוצות קטנות מבני מנשה ויחידים הגיעו לארץ עם ויזה מיוחדת של משרד הפנים לצורך גיור והתאזרחות. הרבנות הראשית ובתי הדין לגיור, תמכו גם הם בהגעתם וטיפלו בגיורם לאחר הגעתם לארץ. אחד המאפיינים של הגיור שנעשה לבני מנשה בהודו, הוא שאיפשר להם להגיע לארץ כעולים חדשים על פי חוק השבות בהיותם יהודיים לכל דבר עוד לפני הגעתם לארץ, בכך היה ללא ספק ציון דרך היסטורי.
בתום הטבילות והגיור לא הסתיימה השמחה והתקיימו חופות כדמו"י לזוגות. בערב אחד התקיימו 36 חופות מקבילות על ידי כל הרבנים שהיו שותפים לבתי הדין וכולם חגגו בקול ששון וקול שמחה. כשנה לאחר הגיור, הגיעו 218 מבני מנשה לארץ במבצע עלייה משותף עם הסוכנות היהודית. בשבת לפני העלייה הייתי עם הקבוצה במובמיי (בומביי) וזכיתי לעלות איתם לארץ במטוס הראשון שהגיע מהודו עם העולים. (סיפור העלייה דורש גם הוא מאמר נפרד).
מעמדם ההלכתי
מבחינה הלכתית, מיוחד הוא מעמדם של בני מנשה, במהלך הדורות שחלפו התבוללו בני מנשה בקרב העמים בהם חיו, לכן למרות המסורת שהשתמרה אצלם הם חייבים בגיור מלא, הכולל את שלושת מרכיבי הגיור, מילה, טבילה וקבלת מצוות. גם דעתו של שמואל בגמרא (יבמות ט"ז, עמוד ב) היא "שעשאום כגויים גמורים" (כלומר שחז"ל הכריזו על תערובת עשרת השבטים כגויים גמורים. נפקא מינה לכך שאין חוששים לקידושיהם ואין בהם פסולי ממזרות, וכן שיש צורך בגיור כדרך השבתם היחידה ליהדות. ועדיין יש לדון במעמדם ההלכתי לגבי נאמנות האומר "ישראלי אני" ומדין כל דפריש מרובא פריש וכן מדין סייע בפני עצמה וחזקה הבא מכח הרוב אולם על כך אכתוב מאוחר יותר). אולם הכרתם כצאצאים ביולוגיים ורוחניים של שבט מנשה ועם ישראל והיותם "זרע ישראל" מחייבת אותנו לסייע בידם ככל האפשר לשיבתם המלאה לחיק עם ישראל.
בני מנשה מייחלים לקיים את חלומם לשוב לחיקו של עם ישראל ולעלות לארץ ישראל, מולדתם ההיסטורית. למרות שהם חיים בצפון מזרח הודו באופן מסודר וברמת חיים טובה, הם מבקשים לעזוב את כל הדרוש כדי לשוב ולהתחבר לעם ישראל. במכתב שנשלח לראש הממשלה לשעבר אריק שרון בשנת 2003 כתבו: "חברי שבט מנשה המתגוררים בצפון מזרח הודו, קוראים לך בזאת לעזור ולהגשים את חלומנו לבוא ולהתגייר בארץ המובטחת. במשך דורות רבים חלמו אבותינו על הארץ הקדושה ואנו מבקשים להפוך את החלום למציאות, לחיות בארץ שהקב"ה הבטיח לאברהם יצחק ויעקב…"
אנו תקווה שתתקיים הבטחת הנביא כי "לא ידח ממנו נידח" ו"שבו בנים לגבולם" בשבט מנשה ויזכו בקרוב לשוב לעמנו ולמולדתנו. כך יוכלו לשיר בארץ ישראל את ההמנון של בני מנשה:
אבדנו לפני אלפי שנים
אחינו יהודה מצא אותנו
א-ל אלוקים שבשמים
נמשיך לשיר שיר תודתנו
כולם יודעים עלינו אבא
יודעים עלינו בני מנשה
מצאו אותנו מחדש
פצחנו בשירה ונענינו
אבינו ה' אתה מושיענו
רק אתה לבד
בארץ זבת חלב ודבש
שוב יורד המן הריחני
ארחף כיונה
ואוכל מעץ החיים.
תרגום חופשי משפת הקוקי והמיזו של בני מנשה במיזורם ומניפור