גורלם ועתידם של עשרת השבטים
"עיניך יונים – מה יונה משגרת רגליות וחוזרת לשובכה כך ישראל. הה"ד (הושע י"א): 'וכיונה מארץ אשור' – אלו עשרת השבטים. אלו ואלו – 'והושבתים על בתיהם נאום ה'". (שיר השירים רבה ד)
בשבועות הקרובים המאמרים ב"יהודי עולמי" יעסקו באחת הקבוצות המרתקות בעולם היהודי: "בני מנשה" אשר בצפון מזרח הודו. נדמה שיותר מקבוצות אחרות יש בידנו הוכחות לגבי זיקתם לעם ישראל ולהיותם צאצאים של שבט מנשה אשר גלה מארץ ישראל. אולם לפני שאציג בפני הקוראים את קורות השבט, אנסה להסביר את הדעות השונות ביחס לשיבתם של עשרת השבטים בימנו והרלוונטיות שלהם עבור עם ישראל. הנושא של בני מנשה יופיע בשבוע זה ובעוד 2 כתבות של יהודי עולמי.
גורלם של עשרת השבטים שגלו מארץ ישראל ואפשרות חזרתם, מהווה נושא מרתק וכמעט אגדי אשר הטריד את מנוחתם של רבים וטובים לאורך הדורות. מתקופת נביאי ישראל ודברי הבטחתם דרך המחלוקת בגמרא האם ישובו שבטי ישראל, מהרמב"ם עד אלדד הדני, מדברי מנשה בן ישראל ודרך ספריו ומסעותיו של הרב יעקב ספיר, מדברי הרדב"ז עד הגאון ווילנא והרב אליהו אביחיל בימנו, כולם ראו בערגה ובצפייה את חזרתם של צאצאי עשרת השבטים לחיק עם ישראל. רבים גם פעלו בלהט להשבתם שכן חזרתם לארץ ישראל נתפסה גם כסימן שתבשר ותקדים את בוא המשיח.
נדמה שכמעט ואין תפוצה של נידחי ישראל בעולם היהודי אשר לא נאמר עליה כי הם מצאצאי עשרת השבטים שאבדו מעם ישראל. מהפתנים באפגניסטן, הקשמירים בפקיסטן, "בני ישראל" בהודו, הלמבה בדרום אפריקה, שבט האבאיודיה באוגנדה, דרך כת המקויה ביפן וצאצאי יהודי קאיפנג. מהיהודים הקווקזים ו"בני מנשה" בהודו, האתיופים – ביתא ישראל בחבש, וגם קהילות שונות בסמרקנד ואזור מרכז אסיה המזוהים במחקר כמתאימים למיקום עשרת השבטים ועד השבטים האינדיאנים בערבות ארה"ב ולעוד רבים אחרים, לכולם יש מסורות ברמות שונות על היותם צאצאים של עשרת השבטים בנידודיהם.
לצערי, העולם היהודי בכלל והעולם הרבני בפרט נעתקו והתרחקו מהעיסוק בנושא נכבד זה אשר עמד במשך הדורות על שולחן מלאכים ורוזנים. העיסוק בנושאים דחופים אחרים, הרחיק אותנו מהדאגה לשבטי ישראל ומהניסיון לחקור ולהתחקות אחר שורשם ההיסטורי והיהודי לאורך הדורות. אני מבקש להחזיר בסוגיה זו "עטרה ליושנה" ולשמור על הרצף ההיסטורי בין עם ישראל לבין שבטיו ובעיקר ליצור בסיס לקיום האחריות שלנו כלפי הנדחים והאובדים בעם ישראל. הערבות ההדדית בעם ישראל היא לא רק למי שנמצא בתוך "המשפחה" אלא גם עבור מי שהיה חלק מעמנו ומסיבות היסטוריות נעקר מתוך המשפחה.
אגדות רבות נרקמו בתלמוד ובמדרשים, בספרי ראשונים ואחרונים סביב עשרת שבטים. מעמדם ובעיקר עתידם ואפשרות שיבתם לעם ישראל וארץ ישראל הצית את דמיונם של רבים וטובים. השארות ומחקרים רבים נעשו בכדי לגלות את מקומו של נהר הסמבטיון הזורק אבנים וחול בימות השבוע ורק ביום השבת נח מזעפו… (מכאן מקור השם, שבת – סמבטיון) שמאחוריו מצויים השבטים האבודים. אולם חוששני שבגלל המימד האגדי והפולקלוריסטי של נושא השבטים האבודים, אין עם ישראל רואה את המימד הראלי ומעשי של הנושא כפי שכתב הרמב"ם, "על עניין השבטים דעו לכם שזה עניין אמיתי" המחייב אותנו לא רק לשמוע על הנושא, אלא לפעול בקום עשה להשבת צאצאי שבטי ישראל לעם ישראל. כדברי הרב מרדכי אליהו שליט"א: " ככל שההוכחות גדולות ורבות והסיכוי שהם שייכים לעשרת השבטים רב הוא, המצווה לסייע בידם גדולה יותר".
כיום, יש לנו תחושה שנושא מקום הימצאותם הגיאוגרפי והרוחני של עשרת השבטים הוא נושא אגדי, אולם בתקופת חז"ל עדיין התייחסו לנושא זה כנושא ממשי וידעו להצביע על מקום הימצאותם של עשרת השבטים. הגמרא במסכת יבמוות (ט"ז:ב' – י"ז:א'), מביאה את דבריו של רב אסי: א"ר אסי: עובד כוכבים שקידש בזמן הזה חוששין לקידושין שמא מעשרת השבטים הוא. והא דכל פריש מרובא פריש? בדוכתא דקביעי, דאמר רבי אבא בר כהנא: 'וינחם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי' חלח זה חלזון וחבור זו חדייב נהר גוזן זו גינזק וערי מדי זו חמדן וחברותיה, ואמרי לה זו ניהר וחברותיה. חברותיה מאן? אמר שמואל: כרך מושכי חידקי ודומקיא."
גם הגמרא במסכת סנהדרין (צ"ד:א), יודעת לצטט את מקום גלותם של עשרת השבטים, אולם מסתפקת בזיהוי המקום המפורט. "להיכא אגלי להו? מר זוטרא אמר: לאפריקי. ורבי חנינא אמר: להרי סלוג." המהר"ל (נצח ישראל, פרק ל"ד) מנסה לדון בזיהו המקום המיוחד של אפריקי– "ועוד יראה דהכי פירושו, דמתחלה הגלה אותם לאפריקי, ואינו אפריקי שהוא ידוע לנו, אבל הוא מקום דפסקי הרי חושך. וזה נקרא ג"כ אפריקי וכך מוכח במסכת תמיד…"
גם המדרש בילקוט שמעוני (על ספר ישעיהו מ"ט,ב, תס"ט):, מצטט להיכן גלו השבטים ומה עלה בגורלם, "שלוש גלויות נעשו בעשרת השבטים: אחת גלתה לסמבטיון ואחת גלתה לפנים מסמבטיון, וכשם שיש מארץ ישראל לסמבטיון כך יש מסמבטיון לשם, ואחת גלתה לדפנה של רבלתא ונבלעה שם"
אולם לדידנו השאלה המרכזית איננה מה עלה בגורלם של השבטים, אלא מה יעלה בגורלם? האם מובטח לנו מפי נביאנו וחכמינו שישובו לחיק עם ישראל? נהירים לנו שבילי חז"ל וחכמי ישראל אשר בשרו לנו על שובם של שבטי ישראל אשר גלו מארצנו מעבר להרי החושך.
הגמרא במסכת סנהדרין (ק"י:ב'), דנה בעתידם של עשרת השבטים בדבריהם של רבי עקיבא ורבי אליעזר: משנה: עשרת השבטים אינן עתידין לחזור שנא' (דברים כט) וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה מה היום הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינן חוזרים דברי ר"ע ר"א אומר כיום הזה מה יום מאפיל ומאיר אף עשרת השבטים שאפילה להן כך עתידה להאיר להם. (ראה גם תוספתא י"ג וכן יל"ש א' תתק"ס עם מעט שינויים).
למרות שיש המצטטים את דברי רבי עקיבא כמי שאיננו מאמין בשיבתם של עשרת השבטים לעם ישראל, לא כך הבינו המפרשים את דבריו. רש"י מסביר:– ד"ה "כיום הזה מה היום מאפיל" – "… לא בבניהם ובבני בניהם קאמר אלא אותן שגלו עצמן אין להם חלק שרשעים גמורין הם אבל בניהם ודורות הבאים זוכין ומזכין". לפי דברי רש"י, דבריו של רבי עקיבא על כך שעשרת השבטים אינם עתידים לחזור, מתייחסים לדור הראשון בלבד. הדור הראשון אשר גלה לא יזכה לשוב לארצו, אולם הדורות הבאים ובעיקר בניהם ובני בניהם ישובו למקומם.
גם התוספות יום טוב מצטרף לדרכו של רש"י ומוסיף: "זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר-תַּפִּילוּ מִנַּחֲלָה, לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל; וְאֵלֶּה, מַחְלְקוֹתָם—נְאֻם ד' ה' " (יחזקאל מ"ח: כ"ט) … היא ראיה מוחלטת לקבוץ גלויותינו מארבע כנפות הארץ. ודאמר ר' עקיבא בפרק חלק דף ק"י ע"ב עשרת השבטים אינם עתידין לחזור וכו' היינו אותו הדור שגלו כמ"ש רש"י שם… דאי לא תימא הכי, הא קשו קראי דיחזקאל, שבסוף הספר כתב בחלוק הארץ לי"ב שבט".
ובדברי הרדב"ז (שו"ת או"ח סימן פ"ה) אשר עליו אנו נשענים בכל דבר שבהלכה וכן בדבר מעמדם ההלכתי של האתיופים הדברים ברורים ומפורשים: "ואפילו לפי הפירוש הראשון דאמרינן בגמרא דשבקיה ר"ע לחסידותיה, ושני תנאים פליגי עליה רבי אליעזר ורבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו משמו של רבי שמעון ברבי, ולכן אני מאמין כי עתידין לחזור ויש להם חלק לעולם הבא."
הרמב"ם באיגרותיו, כאשר נשאל בנושא נכבד זה כתב: "ואשר שאלת על עניין השבטים דעו לכם שזה עניין אמיתי ואל ביאתם אנו מחכים אשר הם אחרי הרי חושך ונהר גוזן ונהר סמבטיון גנוזים. ובאמת שנהר זה מושך חול כל ששת ימי המעשה וביום השביעי הוא נח. וכבר הביאו בימי הזקן הצדיק הנגיד אבי אבא ז"ל צלוחית אחת ובה מהחול והיה מסבב כל ששת הימים ונח בשביעי והדברים אמיתיים כי הם נראים לפעמים ליחידים." (קובץ על יד ח"ד, תרמ"ח).
גם המלבי"ם (פירושו ליחזקאל ל"ז: י"ט) כתב על שיבתם של שבטי ישראל כחלק מתהליך הגאולה וקיבוץ גלויות. – "ובאחרית הימים יתקבצו כל עשרת השבטים האובדים והנדחים תחת דגל יוסף שהוא משיח בן יוסף אשר יאסוף הנדחים."
הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו) זצ"ל, כתב על חזרתם של שבטי ישראל בימנו: "באחרית הימים הם עתידים להתקבל בחזרה לעם ישראל. הם ישראל על פי ההלכה יש לקבל אותם כישראל. דבר זה נשכח מאיתנו במשך הגלות ומכיוון שכיום התקנון של בתי הדין בנושאים אלו הוא תקנון של הגלות, מתעוררות בעיות רבות בנושא זה. ברור שמצב זה לא ישאר לעולמי עד וברור שנדרשת מהפכה על מנת שעם ישראל יתקיים". (מספד המשיח, שער ראשון, יחוד עשרת השבטים).
למרות שניתן לצטט פוסקים ופרשנים רבים ושונים בנושא זה, קצרה היריעה מלהרחיב, אולם מבקש אני לשוב להאמונה הפשוטה והאמיתית בנושא זה אשר הובטח לנו על ידי חז"ל וגדולי ישראל "כי לא ידח ממנו נדח".
מדוע יש לעשות מאמצים להשיב את בני מנשה והשבטים לעם ישראל?
למרות שנביאי ישראל, חז"ל וגדולי ישראל לאורך הדורות הבטיחו את שיבתם של שבטי ישראל, אנו עושים לעיתים מעין "פלגינן דיבורא" ולא מאמינים באמונה שלמה בהבטחה אלוקית זו. כדבריו של אחד מגדולי החוקרים והפעילים למען השבתם של עשרת השבטים בדור הקודם, הרב המקובל שמעון צבי הורוביץ (לידר) ז"ל אשר כתב בספרו "קול מבשר": "אפס כי חלילה לנו שארית יעקב לחשוב מחשבות כאלה, ששבטי ישראל לא ישובו. הלא ה' מחוקקנו הבטיחם נאמנה ביד עבדיו הנביאים לבל יעשה את ישראל הם עשרת השבטים כליון חרוץ, ולהשיב את שבותם באחרית הימים בעת קץ הפלאות ולא איש ה' ויכזב ובן אדם ויתנחם, ההוא אמר ולא יעשה, דיבר ולא יקימנה? השמים יכלו והארץ יכלו ויחליפו ודבר אלוקינו יקום לעולם". (עמוד 5).
גם הרב קוק זצ"ל, ראה בעין יפה את הצורך לחפש ולהשיב את שבטי ישראל לארץ ישראל כחלק מתהליך הנורמליזציה של עם ישראל: " ונפלאות וגדולות ראינו בעינינו איך שע"י התעוררות רוח טהרה בלב גדולי ישראל מימים כבירים עד הדור האחרון ונפלאות גדולות ראו עינינו איך שע"י הרעיון של מציאות עשרת השבטים שהכה שורש עמוק בלבו של האדם הגדול ר' מנשה בן ישראל, נסתובבו הדברים של שיבת אחב"י לארץ בריטניא, ומפעולה זו אנו רואים תוצאות של איזה צמיחת ישועה בימנו אלה, אחרי העלילות הגדולות של המלחמה וההצהרה הבריטית בדבר ביתנו הלאומי שבודאי מאת ה' הייתה זאת. וסוף כל סוף יגלה ויראה ע"י מסיבות הללו הופעת ישועה כללית המקרבת את צפיית גאולתנו בע"ה". (מתוך הקדמת הרב לספר קול התור לרב הורוביץ)
בילקוט שמעוני מצאנו גם דברים ברורים באשר לצורך של עם ישראל לצאת לקראת צאצאי עשרת השבטים ולא לחכות באופן פסיבי לחזרתם: "אף ערשנו רעננה, אלו עשרת השבטים שגלו לפנים מנהר הסמבטיון שעתידים גלות יהודה ובנימין לילך אצלם להביאם כדי שיזכו עמהם לימי המשיח ולחיי העולם הבא, שנאמר בימים ההם ילכו בית יהודה". (א, רמז תתקפ"ד).
גם הפוסקים במשך הדורות נקטו שיש מצוה לקרב את המומרים שהתרחקו מכלל ישראל ובכל התקופות בקשו לקבל את המומרים שחזרו בתשובה. ידועים דבריו של הרשב"ש בתשובתו בדבר האנוסים אשר בקשו לשוב ליהדותם לאחר המרת דתם על ידי האינקויזיציה: "ואין ליראו ולבהלו אבל למושכו חסד ומושבע ועמד מסיני הוא ועונש הוא עליהם וכשמקיימים נוטל עליהם שכר ככהן גדול"… מיהו זהו בגוי הבא להתגייר, אבל מהאנוסים אלו או זרעם אין דוחין אותם מפני זה, אבל המקרבן ומכניסן תחת כנפי השכינה עליו נאמר אם תוציא יקר מזולל" (ש"ות רשב"ש, ס, פ"ט, ושס"ח. ראה גם דבריו של מרן הב"י בבדק הבית, יו"ד שס"ח וכן בפתחי תשובה שם שאימצו את דבריו ולא חילקו בין אנוסים למומרים).
שיבתו של מומר לעם ישראל, אינה נתפסת כתהליך של גיור רגיל, אלא כדרך של השבת יהודי בתשובה וכחלק מהערבות הדדית בין יהודי לחברו. למרות השנים הארוכות של ריחוק מעם ישראל, בני מנשה שמרו על אמונתם ועיקרי היהדות עד הגעת המסיונרים לפני כ150 שנה, ויש לראותם גם כמומרים לגבי הצורך הכללי לקרבם ולמושכם חסד ולא לדחותם.
הרב דוד שלוש שליט"א אשר עסק רבות בנושא השבת נדחי ישראל בכלל והעדה האתיופית בפרט כתב על עשרת השבטים וחזרתם בימנו: "והנה עשרת השבטים שהגלם סנחריב מלך אשור… שמצאצאיהם נמצאים היום במזרח הודו… ואע"פי שחז"ל עשאום כגויים אם יבואו להתגייר נקבלם ונשיבם לחיק האומה כדעת רבי אליעזר שעתידין לחזור". (מתוך תשובה לעו"ד קורינדלי, תשנ"ג).
שיבתם של שבטי ישראל בכלל ובני מנשה בפרט, מוסיף גם מימד משמעותי לחיזוקו של עם ישראל ולקיום הבטחת הקב"ה לאברהם שעם ישראל יהיה "ככוכבי השמים לרוב וכחול על שפת הים". מתוך דברי חז"ל והרמב"ם אנו למדים שהמצב ה"נורמלי" של עם ישראל המאפשר לו לחיות בארץ ישראל במלוא כוחו הוא דוקא כאשר כל יושביה עליה ושבטי ישראל במקומם: "משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה. והוא שלא יהו מעורבבין שבט בשבט אלא כולין יושבים כתקנן". (רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק י', הלכה ח, בבלי ערכין, לב, ב).
גלות עשרת השבטים אשר אירעה בימי הבית הראשון בימיו של הושע בן אלה מלך ישראל ובתחילת מלכותו של חזקיהו המלך השפיעה באופן מכריע על ההיסטוריה של עם ישראל ובעיקר על צמצומו של עם ישראל לשני שבטים בלבד, יהודה ובנימין. גלות זו שינתה באופן יסודי את עם ישראל ואנו תקווה ששיבתם של שבטי ישראל ושבט מנשה בראשם, ישיב לעם ישראל כוחו הרוחני והדמוגראפי על עמנו.
יהי רצון שנזכה בקרוב בימנו לקיום דבריו של ישעיהו הנביא: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר, וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ, בִּירוּשָׁלִָם". (כ"ז:י"ג)
———————————————————
חלק ממאמר זה והבאים אחריו בנושא "בני מנשה" ראו אור לראשונה בחוברת צוהר, קיץ תשס"ז.
rabanim@ots.org.il