"בני מנשה" ותהליך שיבתם לעם ישראל – חלק א
צילומים, אליהו בירנבוים
צפון מזרח הודו, מיזורם ומניפור
מאמר זה איננו מאמר הלכתי, אלא מאמר היסטורי ועכשווי, מתוך פרספקטיבה אימונית על אחד הענפים שנכרתו מהאילן, אחד השבטים אשר גלה מארצו ונפרד מעמו והחל לקשור את גורלו עם עם ישראל מחדש, "בני מנשה", הלא הם צאצאי שבט מנשה.
המאמר נכתב לאחר מספר ביקורים בצפון מזרח הודו, מקום מושבם של בני מנשה, קבלת עדויות מזקני העדה, ראיונות רבים וקריאה ומחקר בחומר רקע שנכתב בנושא זה. אנסה לפרוס בפני הקוראים רק מעט מיני ים שכן היריעה רחבה.
היציאה לגלות והנידודים
סיפורם של בני מנשה מתחיל בשנת 722 לפנה"ס ,כ-160 שנים לפני חורבן בית המקדש הראשון כאשר נכבשה ממלכת ישראל ע"י ממלכת אשור ועשרת השבטים וביניהם שבט מנשה הוגלו לרחבי האימפריה האשורית לאזור חלח גוזן וחבור המזוהים באפגניסטן של ימינו. "בִּשְׁנַת הַתְּשִׁעִית לְהוֹשֵׁעַ, לָכַד מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-שֹׁמְרוֹן, וַיֶּגֶל אֶת-יִשְׂרָאֵל, אַשּׁוּרָה; וַיֹּשֶׁב אוֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר, נְהַר גּוֹזָן–וְעָרֵי מָדָי. … וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ, אַשּׁוּרָה, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה". (מלכים ב', פרק י"ז, ו)
האימפריה האשורית פנתה מקומה בבא קיצה לאימפריות אחרות כמו פרס ויוון, וכך הוגלו ונדדו בני שבט מנשה פעם אחר פעם מזרחה לכיוון אינדו קוש, טיבט וסין לאורך דרך המשי.
בהיותם בסין, במהלך המאה ה-3 נהגו בהם באכזריות יתרה והקיסר הסיני, כפה עליהם עבדות ושלל את חירותם הרוחנית. לפי המסורת הקיימת אצל בני מנשה, כאשר הם גורשו מהאזור אבד או נגזל "הספר הקדוש" ככל הנראה ספר תורה האחרון שהיה מצוי בידם. במסורות ושירים עתיקי יומין, הם שרים על ה"כלב" או המלך הרשע שגזל מהם את הספר הקדוש. מתקופה זו ואילך הועברה המסורת בעל פה בלבד ע"י כוהני השבט והמשיכו לשמור על המסורת היהודית עד המאה ה19.
בעקבות הרדיפות בסין, נמלטו בני מנשה לאזור הררי קשה ב'שולי ההימאליה', שם השתדלו לשמור על יהדותם ותרבותם ביערות של צפון מזרח הודו. יש לזכור שבתקופה בה בני מנשה התיישבו באזורים אלו, עדיין לא היה מדובר על מדינת הודו, אלא על אזורים פראיים, מרוחקים ומבודדים אשר בני מנשה בחרו לגור בהם כדי לשמור על אמונתם ומתוך צפייה שהם יגאלו ויצליחו לשוב לארץ ישראל.
הנדודים של בני מנשה, ארכו שנים ארוכות ותחנות רבות עד הגעתם לצפון מזרח הודו, היכן שהם שוהים כיום. מארץ ישראל דרך אפגניסטאן, דרך ההימליה, מונגולויה, טיבת, סין, תאילנד, בורמה עד מדינות מיזורם ומניפור אשר בצפון מזרח הודו.
מסורות על היותם צאצאי בני מנשה
היציאה לגלות התרחשה כאלף שנים בקרוב לפני חתימת המשנה (המאה השלישית לספה"נ), כך שלמעט התורה שבכתב, כל המסורת ההלכתית נשמרה בעל-פה. בחלוף הדורות ובמצוקות הזמנים נשכחה המסורת שבע"פ כמעט כליל. במאה ה-3 בעקבות רדיפות אף אבדה התורה שבכתב והכתב עצמו נשכח. מאז נשמרת גחלת הזהות בשרידי מסורת הלכתית, במנהגים, בשירים ובסיפורים הממשיכים לעבור מאב לבנו בשבט עד היום.
שורה של מאפיינים, מנהגים ומסורות קושרים אותם לשבט מנשה.
לבני מנשה יש מסורת שבטית שהם צאצאי שבט מנשה. גם לתושבים הגרים במדינות מיזורם ומניפור בצפון מזרח הודו יש מסורות המוכרות לכולם שהם צאצאי בני ישראל, למרות שכיום הם בעלי דת אחרת. באחת מפגישותנו עם ראש הממשלה של מדינת מיזורם הוא העיד בפנינו שידוע לכל שתושבי מדינתו הם צאצאי בני ישראל, למרות שרבים מהם אינם רוצים לשוב להעם היהודי כיום. תושבי האזור אוהדים את מדינת ישראל ועם ישראל ויודעים שהנם צאצאי בני ישראל. שמות רבים של רחובות וחנויות קרואים בשמות המציינים את הרקע של בני המקום כגון: ציון, ישראל, חברון ועוד.
המסורת עברה אצל בני מנשה מדור לדור שהם צאצאים לשבט מנשה. אין תיעוד או ספרות כתובה על מסעם של בני מנשה. ראשית ההיסטוריה הכתובה לא הייתה מנת חלקם של התושבים באזור זה של כדור הארץ ושנית המסעות והמעברים, הרדיפות והמרת הדת גרמו ללא ספק לאבדות רבות גם בנפש וגם ברכוש. מכל מקום רחוק ונידח זה של העולם מבינים כוחה של מסורת מהי. שכן כלי תקשורת אינם מצויים כאן לרוב והמסורות המשפחתיות, הן הן בעצם הבסיס להיסטוריה. יש לציין שלכל בני האזור, אין היסטוריה כתובה כלל וכלל וכל המידע עובר כבימי קדם מאב לבן ומסב לנכד. כלי התקשורת עדיין לא תפסו מקום כל כך מרכזי בתרבות המקומית ולכן המילה הנמסרת מדור לדור היא בעלת משקל ומשמעות. הלכך, אנו יכולים לסמוך על המסורות הקיימות בקרב בני המקום ובני מנשה באשר למנהגי השבט ומקורם.
במשך דורות בני מנשה נקראו בפי התושבים באזור סין ואחר כך בהודו, "לו שי" אשר בשפת המקום התרגום הוא: עשרת השבטים.
בני מנשה קראו לעצמם לאורך הדורות "בני מנסיא" או מנסה או מנסיא פא (אבא מנשה) בשיבוש קל מבני מנשה. עד היום כאשר בני מנשה עולים לתורה בבתי כנסיות בהודו, הגבאי קורא: יעמוד משה בן מנשה, יעמוד אוריאל בן מנשה, יעמוד יצחק בן מנשה.
המסורות המרכזיות שהשתמרו, הן לגבי יציאת מצרים וקריעת ים סוף, הבריחה מסין, על ספר קדוש שהיה להם ואבד, ועל הרצון לחזור לציון ולארץ ישראל. מסורות אלו מופיעות גם בשירים העתיקים של השבט.
מנהג קדום ונפוץ בקרב תושבי צפון מזרח הודו וצאצאי שבט מנשה הוא שבשעת רעידת אדמה או ברקים חזקים, אחד מבני הבית יוצא החוצה פונה לשמים ואומר: "ה' תזכור שיש כאן בנים שלך, בני מנסיא ותשמור על המקום הזה". ואכן באחד מלילות המונסונים (גשמים חזקים מלווים רוחות וברקים) אשר היו בהודו באחד מביקוריי, הייתי עד לאנשים היוצאים מבתיהם ותוך כדי הרמת ידיים ועיניים לשמים אומרים את המילים האלו העוברות במסורות מדור לדור.
שמירת מצוות בעבר וסימני יהדות
במשך שנות דור שבני מנשה היו בגלויות שונות הם שמרו על מצוות שונות. יש לזכור שהם גלו לפני חורבן הבית הראשון ולא היה בידם תורה שבעל פה כתובה הלכך נשתמרו בעיקר מצוות המופיעות בתורה שבכתב על פי הפרשנות הפשוטה של הדברים.
בני מנשה שמרו במשך הדורות והנדודים על אמונתם היהודית, הם האמינו בה' אחד, אמונה באלוקים שאיננו גוף ומשגיח על העולם. הם האמינו גם בחיים רוחניים לאחר המוות. (עוה"ב).
נדמה שאחד הגורמים המרכזיים אשר גרם לשימור המסורת בקרב העדה, הוא קיומם של כוהנים בשבט לאורך הדורות. כדרכם של הכוהנים בזמן הבית, גם כהני בני מנשה עסקו בהקרבת קרבנות, צרכים רוחניים וטיפול בחולים.
הימצאותם של כוהנים בקרב השבט איננו מפתיע כלל ועיקר שכן הכוהנים לא היו בעלי נחלה והיו מפוזרים בין השבטים. כאשר שבט מנשה גלה, גלו עמו הכוהנים אשר גרו בנחלתו. פגשתי בהודו מספר אנשים המעידים שהם נכדים או נינים לכוהנים של בני מנשה וזכו במו עיניהם לראות את סבם מקריב קרבנות. הכהונה עברה בשבט בירושה בלבד, מאב לבן.
בכל כפר היה כהן, אשר בדרך כלל שמו היה אהרון. בכפרים גדולים יותר היו 2 כוהנים. לכוהנים היה מלבוש מיוחד הכולל, שמלה, מעיל וכובע (מצנפת). לכוהנים היותר חשובים היה גם אפוד על החזה למרות שבין הכוהנים לא היה מושג של כהן גדול, היו שני סוגי כוהנים, כהן פשוט ((Thlahpawi וכהן בכיר (Sadawt). הם נהגו לשיר שירים על בני מנשה לפני כל קרבן ומנחה. במקרה של מחלה, הכהן נקרא לברך את החולה ולהביא קרבן עבור רפואתו. העדה ייחסה לכוהנים מעין נבואה או כוח עליון.
הכוהנים המשיכו בתפקידם עד אמצע המאה ה19, כאשר הגיעו מסיונרים להמיר את דתם של בני השבט. המסיונרים דאגו גם לשרוף את בגדי הכוהנים.
אחת המצוות אשר נשמרה בקפידה על ידי הכוהנים של השבט היא הקרבת קרבנות. באמצעות בני מנשה, ניתן היה ללמוד את הדרך בה הקריבו קרבנות בזמן הבית, שכן הם הקפידו על כל פרטי הקרבת הקרבן, שחיטה, מליקה, זריקת הדם ואף על המאפיינים של קרבנות מיוחדים כגון לא לשבור עצם מן הפסח בקרבן פסח. יציאתם של בני מנשה מארץ ישראל עוד בהיות הבית בנוי על תילו, שמר על הקרבת הקרבנות, כחלק משמעותי מעבודתם הרוחנית.
במקרים בהם הכהן הקריב קרבן לשלום החולה, הוא שחט גדי או תרנגול ומרח את דמו על אוזנו, גבו ורגליו של החולה, תוך אמירת פסוקים ותפילות. אם כל המשפחה הייתה חולה, הכהן היה מורח את הדם על פתח הבית ולא על גוף החולה. הכהן טיפל גם בחולה צרעת על ידי כך שהוא הוציא אותו אל מחוץ למחנה ולאחר חזרתו הוא לווה את האדם לטבילה ולהקרבת קרבן.
היו קרבנות שהיו מזים את הדם על ארבע קרנות המזבח, קרבות אחרים שהיו אוכלים את בשרם במשך הלילה מבלי להשאיר ממנו עד בוקר, קרבנות אשר היו נשרפים כליל וקרבן פסח (הלנקל) אשר אכלו אותו בלי לשבור את עצמותיו.
גם קרבן אשר הוא שעיר לעזאזל נשמר בין הקרבנות אשר הקריבו בני מנשה. אמנם קרבן השעיר היה קרבן עוף אולם לאחר שהוקרב, הכהן הגדול התוודה עליו את כל המחלות של החולים. והשעיר לעזאזל נלקח מאזור הכפר, ושוחרר בחיים, נושא עמו את מחלות החולים.
שעיר לעזאזל זה שימש במיוחד למחלות חמורות.
הכוהנים היו דואגים גם לשלומם של בני השבט, וכאשר אלו היו יוצאים לדרך ועוברים מכפר לכפר הכוהנים היו אומרים מעין "תפילת הדרך": "הנה בני מנסיא יוצאים לדרך, הסתלקו הרוחות הרעות". גם לפני זריעת חלקת שדה חדשה, הכהן היה מסמן את ארבע פינות השדה ומברך את הקרקע "אבינו שבשמים, אנו בני מנשה עדיין קיימים ובאים לעבד חלקה זו, אנא ברך אותה וסלק מעל דרכנו כל המזיקין וברך את יבולנו". הכוהנים התפרנסו ממעשר שקיבלו מבני הכפר בו הם גרו. לכוהנים היו שירים ותפילות רבות וביניהם: "ענני ענני הוי יה, ענני ענני השוכן בהר המוריה, ענני ענני השוכן בים סוף הידוע, ענני ענני השוכן בהר סיני, ענני ענני השוכן בהר ציון, אני הכהן הלוי ענני יה ענני".
הכהן היה גם האדם אשר קיים טכס חתונה לאיש ואישה אשר ביקשו להקים משפחה.
במשך רוב שנות גלותם, בני מנשה שמרו על מצות ברית מילה, אולם כאשר קיום מצווה זו נפסק בעדה עקב קשיים של העמים הסובבים, המשיכו לשמור על מנהג של "ברכת הרך הנולד ביום השמיני" ונתינת שם ביום זה. מנהגם היה שהכהן עושה "מילת האוזן" ומנקב את אזנו של התינוק כסמל להיותו מבני ישראל. בתחילת דרכם, בני מנשה מלו את ילדיהם עם אבני צור חדות. אבי התינוק או אחד הקרובים, היה מושך את הערלה והכהן מל את התינוק.
בתחום חיי המשפחה, בני מנשה שמרו על ייבום, כלומר האח הצעיר היה צריך להתחתן עם אשתו של אחיו הגדול כדי לשמור על שם המשפחה, במידה ולא נולדו לו ילדים לפני פטירתו. הבן הנולד, נושא את שם הבעל הראשון של האישה. אין מושג של חליצה אצל בני מנשה.
גם דיני נידה, השתמרו גם אם לא במובנם הרחב של טהרת המשפחה. אישה נידה הייתה אסורה על בעלה. אם נודע שהבעל עבר על איסור זה היה צריך לשלם קנס. לאחר שהאישה סיימה את ימי נידתה הייתה טובלת בנהר ללא ספירת ימי טהרה.
אחד הנושאים הקיימים במסורת של בני מנשה והם ייחודיים לבני השבט הוא: ערי מקלט. באזורים מסוימים היו מעין ערי מקלט. בביתו של ראש העדה היה עמוד שמי שהיה רוצח בשגגה היה נוגע בו וניצל מנקמנותם של בני משפחת הנרצח. הרוצח היה נשאר בביתו של ראש העדה במשך שבע שנים תמימות.
גם בדיני ממונות שמרו בני מנשה על דין התורה, כאשר היה מתגלה גנב, עליו להחזיר את הגנבה. אם אדם לא היה מסוגל להחזיר את הגנבה, הוא הפך לעבד לצורך תשלום סכום הגנבה. בני מנשה הקפידו גם לגדור את שדותיהם כדי לא להיכשל באיסור גזל במרעה של בהמות בשדות שכנים.
בני מנשה הקפידו לא לאכול דם ולצורך גם שחטו את בעלי החיים כדי להוציא את דמם. גם בעת הקרבת הקורבנות היו שוחטים את העוף או הבהמה.
המועדים המרכזיים שנשמרו במסורת של בני מנשה היו: Mimkut, , חג הביכורים, Pawlkut, חג הסוכות, Charkut , חג הפסח. יום כיפור נשמר כיום של כפרה אחת לשנה. ככלל, לוח השנה של בני מנשה הוא על פי הירח.
חג הפסח נחגג בחודש האביב, בחודש מרץ ויש לכבודו מנהגים מיוחדים, שירים, קרבנות של הכוהנים. אחד השירים המוכרים בקרב בני מנשה לכבוד חג הפסח מתאר את המאורעות של החג: "עלינו לשמור את חג הפסח, מפני שעברנו את ים סוף בחרבה, בלילה עברנו בעמוד אש וביום בענן. האויבים רדפונו במרכבות והים בלעם ושמשו מזון לדגים וכשהיינו צמאים קבלנו מים מהסלע".
יום השבת, היה במשך כל הדורות יום מנוחה, והעבודה בשדה או בבית הייתה אסורה ביום זה.
השמירה על מנהגי אבלות, היא מאד משמעותית להבנת הרקע של בני מנשה שכן כידוע בהודו, אין בתי קברות, הנפטרים, נשרפים ומושלכים לנהר הגאנגס. אולם לא כן מנהגם של בני מנשה מאז ועד היום. מתי בני מנשה, נקברו מאז ועד היום באדמה, לאחר שעברו טהרה. בני המשפחה יושבים שבעת ימי אבלות לאחר הפטירה. הכהן נהג לגרש את הרוחות הרעות לאחר הפטירה והשבעה מבית הנפטר.
כיום בני מנשה שומרים מצוות באופן הקלאסי. הם למדו גם את מצוות תורה שבעל פה וקשה להבחין בין שמירת מצוות אצלם לבין שמירת מצוות של יהודים דתיים בארץ ישראל. אחת החוויות אשר זכיתי להיות שותף לה בביקוריי השונים בקהילות בני מנשה בהודו, היא שבת ותפילה עם בני מנשה. שבתם של בני מנשה, מלווה בתפילות, סעודות, עונג שבת ושמחה רבה. תפילת שחרית בשבת עורכת כארבע שעות וכל מילה נאמרת בקול (כמנהג הספרדים) ופיוטים רבים הופכים לשירים. בביקורי הראשון אצל בני מנשה לפני מספר שנים, התבקשתי לעבור לפני התיבה לתפילת קבלת שבת. רציתי לחדש דבר וללמדם את התפילה בנוסח קרליבך, אולם מה גדולה הייתה תדהמתי כאשר כל ניגון שניסיתי להתחיל וללמד אותם היה מוכר וידוע לכל הציבור…
בסיום השבת המשותפת, התכנסנו לתפילת מעריב והבדלה. לאור נר ההבדלה, אחד מזקני העדה ביקש לשאול שאלה שמאד מטרידה אותו…. אנו חיים כיהודים ושומרים מצוות, אולם עדיין לא עברנו גיור לחומרה ולא שבנו לארץ ישראל, אם אני אמות עכשיו…. האם יהיה לי חלק לעולם הבא???