אם לא עולים, לפחות שרים
7,000 מבני המנשה חיים כיום בהודו – וישראל מאפשרת רק ל-250 מהם לעלות לכאן מדי שנה – כלומר העולה האחרון ייאלץ להמתין עוד 28 שנים; הם, כמובן, לא רוצים לחכות כל-כך הרבה – ויוצאים במחאה חדשה: דיסק ועליו 15 שירים המספרים על הקהילה מחולק לחברי-הכנסת, במטרה שיזרזו את עלייתם
אלפי קילומטרים מכאן, בשני מחוזות בדרום-מזרח הודו, חיה כבר שנים רבות קהילה יהודית קטנה בת 7,000 נפשות. כל-כך קטנה – עד שאצלנו בארץ, לא כולם אפילו מודעים לקיומה.
"בני-המנשה", שבט יהודי שפועל כבר שנים לעלות לארץ, מוגבל במכסת-קליטה נוקשה של 250 אשרות מידי שנה. עכשיו, מצאו שם דרך מקורית לגרום למקבלי ההחלטות בירושלים לחשוב מחדש.
על שולחן העבודה של עמותת "שביל ישראל", נחת בימים האחרונים אלבום חדש: "עליה" – דיסק שכולל 15 שירים במקצבים שונים, המספר על 2,700 שנים של גלות. אחד מהיוצרים של האלבום בהודו הוא יוחנן פלתואל, שעדיין מחכה לעלות על המטוס, בדרך אל הארץ. "ליצירת הדיסק היו כמה סיבות", מסביר פלתואל, "לא רק ניסיון לעורר מודעות, אלא בעיקר לבטא בצלילים את הכמיהה להגיע לארץ הקודש".
רבקה ריי כבר נמצאת בצד השני של טפטוף העולים האיטי מהודו. שנים לפני שעלתה לארץ, היא שמעה את השירים על מולדת רחוקה – בתקווה שיום אחד תזכה סוף-סוף להיקלט בה. "מוזר לשמוע פתאום את הצלילים האלה, כאן בישראל", היא מספרת.
"בשבילי העלייה לישראל היא הגשמת חלום ישן של אבותיי", אומרת רבקה, "אני אמנם 18 שנה בארץ, ועדיין מתרגשת בכל פעם שעולה חדש נוחת מהודו בנתב"ג".
אז איך הצליחו בני-המנשה לפלס את הדרך הסבוכה לאזרחות ישראלית? הרב הראשי, שלמה עמאר, פסק לפני כשלוש שנים שהשבט משתייך לעם היהודי – ובכל-זאת, בניו חייבים בגיור. יושב-ראש ארגון "שביל ישראל", מיכאל פרוינד, מתפעל מהאופן שבו הם הצליחו לשמור על הדת כל-כך רחוק, במשך כל-כך הרבה שנים: "כל מי שנפגש עם אנשי הקהילה, ושומע אותם שר את השירים האלה, ומתפלל – מייד תופס שהם בשר מבשרנו".
הדיסק החדש יופץ במקביל בשני מוקדים מרכזיים: הראשון – ברחבי קהילת המנשה, אי-שם בהודו; השני – בלשכות השרים וחברי-הכנסת, כאן בירושלים. מי יודע? אולי הצלילים השמחים, שהצליחו להסתיר סיפור עצוב, יפתחו את הלב והכיס של כולנו – לעולים החדשים מהמזרח.