אחרי 2,700 שנה, בני המנשה בהודו מקווים שנתניהו יעלה אותם לארץ
כ-2,000 בני המנשה מ-36 כפרים בהודו ובבורמה באו לחגיגות יום העצמאות של ישראל, שנערכו במדינת מניפור שבהודו. הקהילה, שרק אלפים בודדים ממנה עלו לישראל, תולה תקוות בממשלה החדשה
צ'ורצ'נדפור, הודו. כששואלים את אשר קיפגן מה שמו העברי של אביו, שעלה לישראל לפני שש שנים מהכפר בולזול במדינת מניפור שבצפון מזרח הודו, הוא פולט "נתניהו" בלי לחשוב פעמיים. השם האמיתי של האב המתגורר בקריית ארבע הוא נתן, אך אזכורו של נתניהו איננו מקרי – 7,232 בני השבטים קוקי, מיזו, לושאי ושין, עקבו אחר הבחירות בישראל בדריכות, בתקווה שראש ממשלת ישראל החדש יעלה אותם לארץ.
מאז הקיץ שעבר, אז הגיעו השמועות על כך שממשלת ישראל מתכוונת להעלות את כל בני המנשה לישראל למיזורם, מניפור, אסאם ובורמה, אשר ומשפחתו "יושבים על מזוודות" – למרות שבבית הבוץ שלהם, שבו רשתות במבוקים משרתות כחלונות, אין באמת מזוודות. הקישוטים היחידים הם מזוזה שנשלחה כמתנה מישראל, שעון ולוח שנה. "ההורים אמרו לא לקחת לישראל שום דבר חומרי", מסביר אשר, בעוד המשפחה ישובה בסלון, על שטיחון שפרוש על הרצפה, "רק להאמין באלוהים".
למרות כל הטלטלות שחווה הקהילה בעקבות ההחלטות הסותרות של מנהיגי ישראל – שפעם פותחים את הדלת במקצת, פעם טורקים אותה בפרצוף – עדיין צריך להמשיך לזרוע יבולים. אשר ממשיך לעבד את חלקת האדמה שלו גם השנה, מבלי לדעת אם יספיק לקצור את היבול ולמכור למתווך, שיעביר אותו לשוק המקומי. עם זאת, הוא דאג למכור את חמשת העגלים שלו, כדי שדבר לא יעכב אותו כשתתקבל ההחלטה הגורלית.
לאשר ואשתו רבקה (בשמה המקורי למנו) יש ארבעה ילדים בני שנתיים עד עשר, אבל בשלב זה הוא לא יודע כיצד יפרנס אותם בישראל. "פרנסה זה דבר משני לעומת עבודת ה'", הוא אומר, "אנחנו רוצים לחיות במדינה שאפשר לשמור בה שבת כמו שצריך". למרות שיעורי העברית, לא ממש הולך לו בינתיים: בנימה מתנצלת, הוא מסביר שכשקמים בארבע וחצי בבוקר, עובדים קשה בשדה והולכים לישון בשקיעה, המלים בורחות לו מהראש. "אנחנו עייפים מההמתנה, אבל נמשיך לחכות", הוא אומר. לא סתם קראה הקהילה לבית הכנסת שבכפר "פתח תקווה".
תקוות מאלי ישי
מאז שבני המנשה יצרו לראשונה קשר עם ישראל, בשנות ה-50, עלו לארץ כ-1,500 מהם. הרב הראשי לישראל שלמה עמאר הכיר בהם ב-2005 כצאצאי אחד השבטים האבודים, ולאחר גיור במדינת מיזורם באה לישראל קבוצה של 219 בני המנשה, כיהודים ועולים לכל דבר. ואולם מאז שוב נסגרה הדלת בטריקה, ואפילו העלייה ב"שיטת הסלמי" – בני המנשה שבאו לישראל במעמד של תיירים, התגיירו ורק לאחר מכן קיבלו מעמד של עולים – הופסקה. הקהילה מקווה ששר הפנים החדש, אלי ישי, יגלה יותר הבנה כלפי שאיפותיהם לבוא לציון. אבל למקוננג, מהכפר טואילפאי שבמניפור, החליטה רק ליתר ביטחון לבנות לעצמה מצבה, עליה נחרת מגן דוד, פסוקים מהתנ"ך ותחינה לבוא לציון כמה שיותר מהר – רמז דק לכך שהיא כבר בת 77 ולא יכולה לחכות לנצח.
שלושה ימי נסיעה לחגיגות יום העצמאות
לחגיגות הענק של יום העצמאות של ישראל, שנערכו ביום רביעי בצ'ורצ'נדפור שבמניפור, באו כ-2,000 בני המנשה מ-36 כפרים במניפור ושני כפרים בבורמה. בני המנשה מבורמה נסעו יותר משלושה ימים בכבישים משובשים, עם עצירות תכופות במחסומים שהוקמו בגלל 30 המחתרות החמושות שפועלות במניפור. אך הדרך המתישה לא מנעה מהם לנופף במרץ בדגלי ישראל באירוע שנערך בהאנגר ענק, אולם השמחות המקומי שהושכר לרגל החגיגות. מעבר לריקודים המסורתיים (הפעם, לחצאיות והחולצות הרקומות התווסף כובע נייר עם המלה "עצמאות") ושירים נרגשים על הגעגועים לציון, מסרו ראשי הקהילות למיכאל פרוינד, יו"ר "שבי ישראל" – ארגון העוסק בחיזוק הזיקה של השבטים האבודים ליהדות ולישראל – מכתב לראש הממשלה בנימין נתניהו.
בעבר, הפניות למנהיגי ישראל היו ארוכות וכבדות – המכתב המפורסם לגולדה מאיר השתרע על פני עשרות עמודים. הפנייה החדשה הסתכמה בדף אחד: "במשך 2,700 שנים נדדו אבותינו בגולה, אך הם מעולם לא שכחו מי הם או מניין באו, והם העבירו לנו את המורשת היקרה הזו – אהבת ציון וכמיהה לשוב אליה ולחבק את אדמת הקודש שלה", כתבו. "אנו מתפללים ליום שבו שאר בני המנשה שעדיין נמצאים בהודו יוכלו לשוב לביתם בארץ המובטחת", נכתב עוד, "אנו פונים אליך כמנהיג מדינת היהודים האהובה שלנו – אנא שמע קריאתנו ושים קץ להמתנה שלנו".
יו"ר "שבי ישראל" מבטיח להעביר את המכתב מיד עם שובו לישראל. סביר להניח שלמרות העומס, דלת הלשכה של נתניהו לא תישאר סגורה בפני פרוינד, ששימש בשנות ה-90 סגן ראש מערך ההסברה של נתניהו.
מלבד בתי הכנסת ושיעורי העברית והמסורת, קיים פער ניכר בין הדימוי של הקהילה שטופת מוח החפצה להגיע להתנחלויות בישראל לבין המציאות בשטח. שמשון פנאי בן ה-16, למשל, מודה שהוא מעדיף להקות רוק על פני מזמורי התהלים, ומכיוון שהוא היהודי היחיד בבית הספר שלו, הוא לא שם כיפה. גם כשהוא גולש באינטרנט, שמשון לא גולש לאתרי דת, אלא מחפש מלים של השירים שהוא אוהב. "הייתי רוצה להיות כמוכם, הישראלים, אתם כל כך בטוחים בעצמכם, ואנחנו מאוד ביישנים", הוא אומר, "אבל גם לנו יש דברים טובים. אנחנו עוזרים לעניים, עוזרים אחד לשני".
אחת מצעירות הקהילה, שאביה תלה על שער העסק שלו מגיני דוד ושלט "סגור בשבת", מתעניינת בעדינות אם אפשר לשאול את הרב אם הוא יכול לוותר לבנות המנשה בעניין החצאית הארוכה. לדבריה, "זה לא הכי נוח, וכל הבנות בעיר כמעט הולכות עם מכנסיים. אבל אם זה הכרחי, נתאמץ".
לא כולם מוותרים על הנצרות
מעבר לספקות בדבר הקשר ההיסטורי של בני המנשה לשבטים האבודים (המבקרים טוענים שהמיסיונרים הנוצרים הם אלה ששכנעו את השבטים שהם צאצאי מנשה), החשש העיקרי של מדינת ישראל הוא מהמרת דת ונהירה המונית של הודים לישראל ברגע שייפתחו השערים. גם במקרה הזה, בצפון-מזרח הודו הדעות חלוקות.
נגורליאנה סיילו מאייזול, שחגג לאחרונה את יום הולדתו המאה, מאמין כי הוא צאצא של שבט המנשה, אך הוא מעדיף להמשיך לגדל תירס, דלעת וחזירים, ורק אחד מקרובי המשפחה שלו אימץ את היהדות. "נצרות זו הדת היחידה שאני מכיר מאז שאני ילד. רציתי פעם לנסוע לבקר בישראל, אבל עוד פעם היתה לכם איזו מלחמה", הוא צוחק, וחיוכו חושף את שתי השיניים הבודדות שנותרו בפיו. גם נכדו ואשתו אינם מבינים מדוע בוער לאנשים להמיר את דתם, גם אם לפני 2,700 שנה הם אכן גורשו מארץ הקודש על ידי האשורים.
זאיטנצ'ונגי היא חוקרת שהקדישה שלושים שנה להתחקות אחר שורשי השבטים. בתחילה היא פסלה את הקשר שלהם לישראל, אך מאוחר יותר הפכה לאחת התומכות הנלהבות ברעיון. "אני ממשיכה להאמין בישו, כי בכל פעם שהתפללתי תפילותיי נענו", היא אומרת. "אבל יש לנו קשר מיוחד לישראל, ולא רק בגלל שאנחנו נוצרים. אני הייתי סקפטית, אבל שיחות עם זקני הכפרים שכנעו אותי שאנחנו השבט האבוד". ואולם לדבריה, "זה לא אומר שכולם ירצו לחזור ליהדות ולעלות לישראל. אבל יש לנו קשר רגשי עמוק כלפי ישראל, וזה יכול להיות נחמד אם זה יהיה הדדי".