טיול היהודית סובוטניקים
בחבר המדינות בכלל, וברוסיה בפרט, מתגוררים אלפי גרים ומתייהדים ותיקים המכונים בארץ "סובוטניקים". מקצתם כידוע עלו ארצה. עקב ההשתלשלות המיוחדת של קבוצה זו, מעמדם ההלכתי אינו ברור דיו. לפי ההערכות, מספרם הכולל של הגרים הסובוטניקים ברחבי רוסיה ואוקראינה המוכרים כיהודים, הוא 10.000 נפש בקירוב.
כפי שכתבתי במאמר הראשון בסדרה על הסובוטניקים, הם שמרו על יהדותם במסירות נפש למרות רדיפות של הצאר והכנסייה. תופעה ייחודית זו לא התקיימה במדינות של חופש דת וליברליזם, אלא במדינה בה שלטו הצאר, הכנסייה והקומוניזם. ואף על פי כן ולמרות הכול, הסובוטניקים שמרו על יהדותם וחיים וקיימים עד היום. אין ספק בכך שהסובוטניקים מסרו את נפשם למען יהדותם למרות הרדיפות החמורות של הכנסייה כולל הרג ושריפה וקטיעת אברים כעונש על שמירת היהדות. אולם למרות שקהילות סובוטניקיות ברחבי האימפריה הסובייטית בדרך כלל הקפידו על אורח חיים יהודי יותר מאשר יהודים רוסים רבים, שבעים שנה של שלטון קומוניסטי עריץ השאירו את חותמו בהם. הקשר של הדור הצעיר עם היהדות נחלש ואם לא נשכיל להושיט להם יד, הם ייעלמו תוך דור אחד או שניים.
למרות מאתיים שנה של גירוש, רדיפה ושנאה, הצליחו הסובוטניקים לשרוד, שומרים על יהדותם תחת תנאים קשים ביותר. השלטון הסובייטי ניסה לאלצם להתבולל בהכריחם לעבוד בשבת, ניסיון שנחל ברובו בכישלון. השלטונות גם יישבו רוסים גויים במרכזם בתקווה לשבור את המבנה המסורתי והמגובש של קיום הקהילה הסובוטניקית.
הסובוטניקים סובלים עד היום מגילוי אנטישמיות קשים מצד שכניהם הנוצרים. הגרים הסובוטניקים שביקרתי סיפרו לי בפרוטרוט על דרכי התנכלות של הסובבים אותם עד היום. בתוך הכפר ויסוקי, אין גילוי אנטישמיות שכן הסובוטניקים הם רוב תושבי המקום, אולם הם זוכים לבוז ולעג מתושבי הכפרים מסביב. הנוצרים המקומיים מתנכלים לסובוטניקים, קוראים להם בשמות גנאי אנטישמיים ומתייחסים אליהם כיהודים. הסובוטניקים זכו לקיטונות של קללות משכניהם הרוסים, הם לא אפשרו להם לעבוד אצלם, פגעו בשדותיהם ואף לא נתנו להם לעלות לאוטובוסים יחד איתם.
עד היום יש הפרדה עמוקה בין הגרים הסובוטניקים בויסוקי לבין שכניהם הלא יהודים. השכנים מכנים אותם "יהודים", "גרים", "סובוטניקים" או "ז'יד" (שם גנאי ליהודים ברוסיה) והגרים הסובוטניקים מכנים את שכניהם "רוסים".
כדי לשמר על עצמם מיחסם הקשה של הלא יהודים לבני הכפר, בני וויסוקי, החליטו שלא למכור או להשכיר בתים שמתפנים בכפר ללא יהודים. כך ניתן למצוא היום, בתים ריקים מאדם רק כדי לא להכניס לא יהודים למקום.
הסבל והאנטישמיות כלפי הסובוטניקים איננו חדש, הוא תופעה ארוכה של 200 שנה מאז לידתה של התופעה. במאה ה19 גירש אותם הצר הרוסי אלכסנדר הראשון מבתיהם ופיזר אותם בכפרים שונים ברחבי המדינה. עם הקמתה של ברית המועצות הסובוטניקים סבלו מרדיפות קשות תחת הממשל הקומוניסטי ועד היום שכניהם רואים בהם נטע זר ומתנכלים אליהם, וכל זאת עקב רצונם לשמור על זהותם היהודית ועל מורשת ישראל סבא.
מקורו של היחס הקשה כלפי הסובוטניקים החל כבר בשנת 1817, כאשר הם פנו לצאר אלכסנדר הראשון בבקשה כי יתערב לטובתם כנגד הפגיעות מצד האוכלוסייה הסובבת כלפיהם. בעצומה שהוגשה ב1817, 20,000 הסובוטניקים של ורוניש קבלו בפני הצאר על "הדיכוי (שאנו סובלים) בידי הרשויות המקומיות, הנוצריים והאזרחיים, משום שאנו מודים בנכונות חוק משה." תגובתו של הצאר לא איחרה לבוא. הצאר גזר מספר גזירות קשות כנגד הסובוטניקים ופיזר אותם בכל רחבי האימפריה הרוסית כדי לפגוע בהם ושלא תהיה להם השפעה על תושבי הסביבה. הצאר גזר, ש"ראשי הכתות היהודיות ומוריהן יגויסו לשירות צבאי, ואלה שאין ביכולתם לשרת יגורשו לסיביר…" כל מעשה חיצוני של הכת, כגון קיום תפילה ושמירה על טקסים ששונים מאד מטקסים נוצריים נאסרה.
הרדיפות לסובוטניקים בכלל ולגרים הסובוטניקים בפרט נמשכו שנים רבות. בימי ניקולאי הראשון (1825-1855) היו רדיפות שהכריחו רבים מאנשי הכת לברוח ממקומם בעיקר לקאווקז. בימי אלכסנדר השני חלה רגיעה ונפתחה תקופה של סובלנות דתית, אך בימי אלכסנדר השלישי, משנת 1833 ואילך שוב החלה תקופה של רדיפות. הרדיפות גרמו לכך שנוצרו ריכוזים של סובוטניקים במקומות מרוחקים ברוסיה ומפזורים ברוסיה, ביניהם: צפון קאווקז, סרטוב, טמבוב, אירקוטסק, ורוניש, חבל קובן, טיפליס וסיביר הרחוקה.
בסיביר, מקום גלותם הקבוע של המתנגדים למשטר ברוסיה נוצרה קהילה גדולה של גרים סובוטניקים אשר חשבו שבמקום זה יתנו להם שקט ושלווה לקיים את מצוות היהדות.
הסובוטניקים הגולים לא וויתרו כל כך בקלות על אמונתם היהודית והקימו קהילות עצמאיות וסגורות באזורים מרוחקים.
הכנסייה הפרבוסלאבית חיפשה דרכים ואמצעים לעצור בעד מגפת ה"מינות" ומטר של גזרות ניתח על ראשם של המתייהדים.
הסובוטניקים לא קיבלו הקלה תחת הממשל הסובייטי. קהילות סובוטניקיות אוקראיניות שנפלו בידי הנאצים בתחילת 1940 נרצחו עם יהודי אשכנז. כאשר נפתחו שערי רוסיה בשנות 1990, הסובוטניקים החלו לצאת מהמדינה.
מעמדם היהודי ויחוסן
מעמדם ההלכתי של הסובוטניקים הוא מעט מורכב ואינו ברור שכן חלק מההיסטוריה שלהם לוט בערפל וחסרים לנו מסמכים או עדויות ומסורות על מעמדם. נכון הדבר שאין לנו ידע ברור על מקום וזמן גיורם של אלו שחזרו ליהדות והפכו ליהודים לכל דבר שבקדושה, אולם אין להתעלם ממסירות הנפש של בני העדה לשמירת מצוות, לנישואין בתוך הקהילה וכן יש לנו עדויות רבות על נישואין של גרים סובוטניקים עם יהודים אשכנזים ברוסיה ועם יהודים ספרדים בקווקאוז ואזרבייג'ין.
המצב המתואר של הרדיפות החוזרות ונשנות, מהווה הסבר לפי חוקרים והיסטוריונים לכך שאין לנו פרטים ומקורות ברורים בקשר לתנועת התגיירות בתקופה זו. במילים אחרות, הסיבה שלא מצאנו תעודות גיור או אישורים בתיקי הקהילות על הגיור של הסובוטניקים נובע ככל הנראה מן האיסור של השלטונות בחלק מהתקופות על גיורים בכלל.
ההלכה היהודית, דורשת הוכחות מסוגים שונים כדי להוכיח את יהדותו של אדם ובמיוחד של אדם אשר התגייר, אולם לא תמיד יש הכרח במסמך של תעודת גיור בדוקא. למעשה קיימים שלוש דרכים להוכחת גיורו של אדם: א. בעדים כשרים, המעידים על גיור שהתקיים בפני בית דין כשר של שלושה. ב. ע"י חזקת יהדות, הנובעת מהתנהגות יהודית דתיית במשך זמן ממושך, ג. ע"י נאמנותו של הגר עצמו, במקרה ולא היה ידוע כגר קודם להצהרתו.
הדרך הראשונה של הוכחת גיור על ידי עדים, יכולה גם להיות מוחלפת על ידי תעודת גיור החתומה על ידי בית דין ומעידה שאדם פלוני עבר גיור כדין בפני בית דין של שלושה.
אולם האלטרנטיבה הראשונה, איננה ישימה במקרה של הסובוטניקים, שכן מדובר על גיור שנעשה לפני כ200 שנה ויותר. אין לנו עדים היכולים להעיד על כך היום אלא רק סיפורים ומסורות רבות על מעשה הגיור. מאידך בתקופה זו לא הקפידו על מסירת תעודות גיור מסודרות כפי שמקובל היום. יתכן גם שבתי הדין שגיירו את הסובוטניקים חששו למסור בידם תעודות רשמיות מפחד וחשש השלטונות והכנסיה, אלא ביצעו את הגיור כמעשה בית דין והסובוטניקים הפכו ליהודים כהלכה אבל כדי לא להפוך את המעשה לפרהסיא, לא מסרו דבר בכתב.
יש המנסים לדון מסברא ולטעון שאין להניח ביסוד איתן שהסובוטניקים התגיירו אלא התייהדו בלבד, כלומר הצטרפו לשמירת מצוות אבל לא התגיירו בפני בית דין, שכן הייתה סכנה גדולה במעשה הגיור ואף היה אסור המעשה של המרת דת. אולם, לא זו בלבד שאין הוכחה לטענה זו, אלא שההיסטוריה מוכיחה לאורך הדורות שבתנועות דתיות ורוחניות מתקיים הכלל "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". כלומר ככל שמנסים לגמד ולצמצם את צמיחתה של תופעה רוחנית, היא צומחת ופורחת.
אולם קיימת דרך נוספות להוכחת גיורו של אדם גם ללא צורך בעדים והיא "חזקת יהדות" על ידי שמירת מצוות. אדם הנוהג בשמירת מצוות ואורח חיים יהודי לאורך זמן, מקבל "חזקת יהדות" המבטלת את "גויותו" ויוצרת חזקת יהדות, הבאה במקום ההוכחה על ידי עדים לגיור. הסיבה לכך היא שההתנהגות הדתית במשך זמן, נתפסת כהוכחה על כך שהתקיים גיור כדין בפני בית הדין של שלושה. וכך פוסק השולחן ערוך בנידון זה: "כותי או כותית שבאו ואמר נתגיירתי בבית דינו של פלוני כראוי, אינו נאמן לבוא בקהל עד שיביא עדים. ואם ראינום נוהגים בדרכי ישראל ועושים את כל המצוות, הרי אלו בחזקת גרי צדק, ואעפ"י שאין שם עדים שבמעידים בפני מי נתגיירו". (יורה דעה, סימן רס"ח, י', וכן ראה רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ג, הלכה ט'). ואכן הסובוטניקים נהגו במשך שנים בקהילותיהם במנהג ישראל לכל דבר.
כמו כן, צריך לציין שהסובוטניקים היו מוחזקים כיהודים או כגרי צדק בקהילות היהודיות ברוסיה ובליטא והיהודים בקהילות לא דרשו מהם גיור כלל. מצינו ששלחו אליהם רבנים, מוהלים ושוחטים לכפריהם, קיבלו בחורים מכפרי הסובוטניקים לישיבות, מכרו להם תשמישי קדושה וספרי תורה. אנו למדים מכך שהיהודים נתנו לסובוטניקים חזקת יהדות וראו בהם יהודים כשרים. ידוע לנו מתוך עדות של הרב יצחק זילבר זצ"ל, שהיה דיין בבית הדין בירושלים, שאביו שהיה רב בקזן שברוסיה נהג לשתות מיינם והחזיק את תושבי אילינקה כיהודים לכל דבר שבקדושה. ואכן ישנם קהילות אורתודוקסיות שעד היום מקבלים את הסובוטניקים כחלק מהקהילה ומעלים אותם לתורה, כגון בקהילה בורוניש, בתי כנסת שונים במוסקבה, וולגוגרד, תומי בתחומי גרוזיה והקהילה בסבאן בארמניה.
במאמר העוסק בעלייתם של הסובוטניקים לארץ ישראל מתאר ההיסטוריון אבן חן, את דרכם של המשפחות מרוסיה לארץ ישראל. לטענתו הם פנו לרב של הקהילה היהודית הסמוכה למקום מגוריהם, הרב ישראל פיבוואר, כדי שיגיירם. תחילה הוא סירב, (ככל הנראה כנדרש ומקובל בהלכות גיור, לדחות את הגר תחילה), אבל אחר כן הוא נתרצה ולימד אותם שיעורי דת, תפילה והכין עבורם בית כנסת, מקווה ושוחט. לאחר הגיור, הם נסעו לווילנה בה שהו כשנה וחצי תוך כדי שמירת מצוות ומעורבות בחיי הקהילה היהודית. קבוצות אחרות, שחששו מרדיפת השלטונות, הגיעו לקובנה שבליטא, שהיה "תחום המושב" של היהודים והייתה בו סובלנות דתית רבה יותר והצליחו להתגייר בעזרת ר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנה.
כיון שהגיור נעשה בגיל שהגרים היו מבוגרים, הוא מתאר כיצד כבלו אותם בחבלים למיטות במקום השימוש בסם הרדמה שלא היה מוכר באותם ימים, הם עברו את התהליך במסירות נפש רבה. גרים אחרים ביקשו שלא יכבלו אותם בחבלים כדי שלא יתפרש המעשה כגיור או ברית מילה בניגוד לרצונם. (אבן חן, גרים מתנחלים בגליל, ספר השנה של העיתונאים, תל אביב תשל"א, עמ' 153).
אולם למרות שלא מצאנו מסמכים ותעודות גיור המעידים על הגיור שנעשה לסובוטניקים, ניתן למצוא ראיות דוקא בארכיונים ובמסמכים של הכנסייה והמועצות המקומיות בסוף המאה ה19 וה20, אשר במסמכים פנימיים וסודיים כתבו על קורותיהם של הסובוטניקים ועל דרכם היהודית.
במסמך מהמועצה המקומית משנת 1910 בקולחוז של סובוטניקים כתבו פקידי הממשל עליהם: "אני כותב שוב למנהל/הנהלת האזור שכת של מתייהדים (סובוטניקים) מהכפרים. התפילות שלהם מתקיימות בשפה הרוסית, בצורה הבאה: בשבת בבוקר הם קוראים תפילות בוקר, שירות ותשבחות ובערב הם קוראים מספר מיוחד הנקרא סידור. וקוראים חומש, ספר חוק משה (כנראה שזה חומש רגיל) הספרים האלה מתורגמים לשפה הרוסית. יש להם מנהגים דתיים … את כל מרשם האוכלוסין שלהם, ספר הקהילה של לידות ופטירות מתנהלים ע"פ מנהיגי הדת שרושמים מי נולד מי התחתן ומי נפטר. את החתונות עושה אותו מנהיג דתי. אין להם גירושין – זה לא קיים". (מסמך מס' 4, דוח פקיד 1.10.1910/14.10, מסמך זה רואה אור בפעם הראשונה בעברית).
וכן בדו"ח פנימי של הכנסייה ברוסיה משנת 1914 נכתב: "באפריל 1874 הם הגישו מסמך למשרד הפנים, לשר הפנים, שמבקש שיוכלו להיחשב ליהודים בצורה גלויה ולשמור מצוות היהודים בצורה גלויה … הכומר המקומי ניסה לשכנע אותם להשתחרר מהיהדות ולעבור לפרבוסלאביות. על כל הטיעונים של הכומר הם ענו כך האמינו האבות שלנו וכך גם אנו מאמינים האמונה שלנו יותר עתיקה מישו שלכם שהוא בכוח נהיה חבר של אלוקים. הם התחילו לקיים תפילות בערבים, בימי ששי, ובבקרים בשבתות…. בהתכנסויות שלהם ניתן לראות דברים שרואים גם בבית כנסת של יהודים. הם קוראים ושרים מה שכתוב לפי התנ"ך, בעיקר תהילים. והכול קראו מתוך ספרים וכתבי יד שהעבירו מיד ליד שהיו בהם שירות ותשבחות עם טקסטים ברוסית. ניתן לראות עד כמה הם קשורים לאמונה של הסבים שלהם, לפי העצה שנתן להם הכומר המקומי, הפרבוסלאבי, לקבל על עצמם נצרות ואיך שהם ענו לו שהם לא מעוניינים והם לא מוכנים להצטלב הם מעדיפים לחתוך לעצמם ידיים ולא להצטרף. בגלל העקשנות הזו שיש להם, הכפרים של המתייהדים גוולד וגלפובקה קיימים עד היום והם בוחרים לעצמם מנהיג שמנהל להם את כל עבודת ה'. הם חוגגים שבת ופסח וחג מרדכי (הכוונה לפורים) … לא היו להם ואין להם בתי כנסת מיוחדים. הם מתכנסים בבתי המנהיגים שלהם. הם בוחרים את המנהיגים לא לפי רמת הידיעות או יתרונות נוספים אלא לפי הגודל של הבית שלו, בשביל שבאותם בתים יוכלו לכנס הרבה אנשים. ….. הם אספו כסף לרכישת ספר תורה וקנו טליתות שהם שמו על עצמם בזמן התפילה. הם קבעו על הדלתות של בית הכנסת שלהם מזוזות – תיבה עם מילים של הברית הישנה מוסתר מתחת לזכוכית שהיו שמים במזוזת הדלת. הם גם הלכו עם בגד של ארבע כנפות שהיה עליו ציצית כמו שכתוב בחוק משה. בזמן התפילה הם היו מניחים תפילין, שהם קופסאות עור עם רצועות בהם היו מכניסים מילים מחוק משה. ……. היו אנשים שנסעו לחרקוב ולמדו איך להסביר את האמונה שלהם. לא נראה אצלם שום נטייה להפיץ את האמונה שלהם". (דוח כנסייתי פנימי 14.9.1914 דוח מס 37, עמ' 993 -גם דוח זה רואה אור פעם ראשונה בעברית).
בבתי הדין בארץ אישרו במשך השנים את יהדותם של תושבי אילינקה. יש לציין שבני הכפר היו רשומים בתעודות הלידה הרוסיות כיהודים, לעומתם בני הכפר הסמוך בויסוקי לא נרשמו כיהודים. כאשר שאלנו אותם מדוע לא נרשמו כיהודים, טענו שמתוך פחד מהשלטונות וכמובן שהם מצטערים על כך.
עד כה בתי הדין הרבניים ביושבם בדין על ברור יהדות, התייחסו לגרים הסובוטניקים ובמיוחד לגרים באילינקה כיהודים. בפסק דין של בית הדין לברור יהדות פסקו הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא: ”הגיע לבית הדין חוקר היסטוריון שומר תו"מ המעיד עפ"י מחקרים שערך המבוססים על דוחו"ת ממשלתיים וספרי מחקר עתיקי יומין, והסתברויות הנראות מהם, שקהילת היהודים באזור אילינקה ברוסיה אינם אלא קבוצה של "סובוטניקים" ששמרו מצוות יהדות רובם ללא גיור, שלפני כתשעים שנה קבצו אותם מישובי הסביבה ויישבו אותם באילינקה. מכיוון שרובם של תושבי האזור היו נכרים, ויהודים היו מעטים בלבד, סביר להניח שהם התחתנו עם הנכרים ולאו דווקא עם היהודים. ומכיוון שלא היו ביניהם רבנים, סביר להניח שלא גרשו את נשותיהם בג"פ כדמו"י.
יש לציין שקהילת היהודים מאילינקה מוחזקים כיהודים וכצאצאי גרי צדק, וידועים כמי ששמרו בקנאות על המצוות, גם בזמן ששאר היהודים באיזורים אחרים ברוסיה זנחו את הדת, וראה אודותם בפסקי דין ירושלים כרך ד עמ' שיא.
פסק דין:
כל עוד לא התברר שהמחקר מבוסס דיו, אנשי הקהילה שהוחזקו ביהדות, הם בחזקת כשרות. ( פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ה עמוד רט).
יש לציין שאמנם הפסק דין מתייחס לאילינקה, אבל הכפר ויסוקי, נמצא כ25 קילומטר מאילינקה והיו ביניהם קשרים של עבודה, יהדות ונישואין ביניהם.
בפסק דין אחר, (ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ד עמוד שיא), מציין בית הדין: "תושביו היהודיים של כפר רוסי בשם אילינקה במחוז ורוניש שמרו על הדת והמצוות גם תחת המשטר הקומוניסטי …. בזמן בירור יהדותם של כמה מבני אותו כפר, הופיע בבית הדין ר' דוד ק. שנולד באילינקה לפני כשבעים שנה והוא שומר תורה ומצוות,…לפי המסורת שבידו היו כל תושבי הכפר יהודים מלבד 10 משפחות של עבדים נכרים ששימשו כגויים של שבת, והיהודים נזהרו שלא להתערב אתם. הוא זוכר את שלושת בתי הכנסת של הכפר מלאים מתפללים, וכיום נותרו שם 4 ס"ת. הוא זוכר את הרב זלמן ליברמן ממינסק שנשלח לכהן כרב המקום, והוא היה יהודי חסידי. כמו כן זוכר שהיה שוחט במקום שאת הבשר ששחט סיפקו ליהודים ברחבי בריה"מ עד לחרקוב. את המצות אפו בבית עם מים שלנו. בערב יום כיפור עצרו את כל העבודה בקולחוז וכולם הלכו לביהכנ"ס".
נושא מעמדם ההלכתי של קבוצה ייחודית זו,הוא בדיון ברבנות הראשית לישראל, הראשון לציון, הרב הראשי לישראל, הרב שלמה משה עמאר שליט"א, הקים ועדה של דיינים נכבדים ללימוד נושא זה ולקביעת פסק דין באשר למעמדם ויחוסן. הדברים שנכתבו כאן הם רק בבחינת הצעה ללימוד הסוגיה ועל גדולי ישראל לפסוק בנידון זה.
הסובוטניקים מודעים לכך שעקב ההיסטוריה הייחודית שלהם וכיון שאין להם את המסמכים הדרושים היום במדינת ישראל לצורך הוכחת יהדותם, יש ספק באשר למעמדם. הם מוכנים לעבור את כל התהליך הנדרש כולל גיור מחודש או לחומרה כדי להמשיך להיות חלק מכרם בית ישראל. יש לציין שעד כה הסובוטניקים נכללו במסגרת חוק השבות ומדינת ישראל דאגה לעלות ארצה את מי שהיה מעוניין. רק לאחרונה החלו רשויות שונות, להגביל את עלייתם של הסובוטניקים ולאפשר עלייה למשפחות של סובוטניקים שאין בקרבם נישואי תערובת.
אולם גם אם יש ספק לגבי מעמדם וייחוסם של הסובוטניקים נדמה שצריך להדגיש את דבריו הנפלאים של הרב משה פינשטיין זצ"ל, אשר נכתבו בתשובה משנת תשמ"ד על מעמדם של בני הפלשמורה בתשובה לנכדו הרב טענלדר שליט"א, ועל פי שאלתו של הרב מנחם ולדמן את הדברים הבאים: "ולגבי יהדותם, נחשב לנו כספק ויש להצריכם גירות אמיתי קודם שנתירם לבוא בקהל. אבל גם קודם גירותם יש מצווה להצילם משמד ומסכנה כדין כל ישראל, ש"ספק נפשות להקל" גם שכאן הספק הוי בעצם ייחוסם כיהודים. וגם יש ליידע, שאפילו אם לדינא אינם יהודים, מ"מ מאחר שחושבים שהם יהודים ומוסרים נפשם על יהדותם, מחויבים להצילם". נדמה לי שיש לצרף את דבריו של הרב משה פינשטיין זצ"ל גם לנידון הסובוטניקים שכן לא ניתן להטיל ספק במסירות נפשם ונאמנותם לאורך הדורות למען תורת ישראל וארץ ישראל.
קשה לתת כותרת מרכזית לתופעה של הסובוטניקים, אולם ברור ללא כל ספק שבין אם נקרא להם סובוטניקים, גרים, מתייהדים, רוסים בני דת משה, זרע ישראל, שומרי שבת או אנוסים, הם חיו כיהודים מתוך מסירות נפש מופלאה והם סמל ודוגמא לגבורה יהודית. אם לא נמצא את הדרך לבוא לקראתם ולהמשיך לעזור להם ובעיקר לעלותם לארץ עוד דור אחד או שניים הם יהו חלק מספרי ההיסטוריה ויעלמו מחיקו של העם היהודי. הזמן אוזל עבור הסובוטניקים אמר הרב פינחס גולדשמיט, רבה הראשי של מוסקבה. rabanim@ots.org.il