מאמרים

הם הלכו לכנסייה, הטבילו את ילדיהם, אך בסתר שמרו מצוות. יהודי בלמונטה שבפורטוגל היו בטוחים שהם האחרונים ששרדו לאחר האינקוויזיציה, וכדי לא להיתפס הסוו את התכנסותם לתפילה במשחקי קלפים - מנהג שנותר עד היום, גם ביום כיפור סיפורם של יהודי בלמונטה שבפורטוגל דומה לסיפורי אגדות, או לפרק בסדרה בדיונית: קהילה המונה כ-200 משפחות שמרה על יהדותה בסתר, מתוך אמונה שהם היהודים האחרונים שנותרו בעולם לאחר האינקוויזיציה. כך מאות שנים - מבלי לדעת שקיימת יהדות נורמטיבית, שעם ישראל חי וכן שהשפה העברית קמה לתחייה. מאות שנים של בדידות וקיום מצוות בהיחבא יצרו תופעה ייחודית של שמירת היהדות באופן מקורי. לעומת ספרד, אשר בה האינקוויזיציה נתנה "בחירה חופשית" ליהודים בין להתנצר ולהפוך ל"נוצרים חדשים" לבין אפשרות של גירוש מהמדינה, מלכי פורטוגל והכנסייה פעלו מתוך המרת דת בכפייה, ללא אפשרות של עזיבת המדינה. עובדה זו גרמה לכך שדווקא בפורטוגל היהודים ניסו למצוא מקומות מרוחקים, כדי להמשיך ולשמור על יהדותם בסתר.
לפני יובל החליט כומר קתולי בפרו שהיהדות היא דת האמת - וסחף אחריו רבים. הם התחילו לקיים את התורה כלשונה ואף הקריבו קורבנות - אך מאוחר יותר גילו את התורה שבעל-פה ואת ההלכה. רובם התגיירו, כשברקע ציורי עבודת אלילים של האינקה חברי קהילת "בני משה" בפרו לכודים בין העולם הנוצרי-קתולי שהשליכו מאחוריהם, לבין העולם היהודי שמתקשה להיפתח בפניהם. הם אינם טוענים לשורשים בעם היהודי, אך מרביתם התגיירו - וחלקם אף עלו לישראל בשני העשורים האחרונים. מסעם של "בני משה" ליהדות התחיל לפני כ-50 שנים, כאשר מייסד הקהילה, הכומר הקתולי סגונדו ויז'נואבה, בן העיירה הספניולית קחה מרקה, החל להתעמק בתנ"ך וב"ברית הישנה". הלימוד הוביל אותו לכפור בדוקטרינה הקתולית שעל ברכיה חונך, ולקבל על עצמו את האמונה היהודית, כפי שהבין אותה מהמקור שבידיו - התורה שבכתב.

כפי שקורה בהרבה מקומות בעולם, לא תמיד זה קל להשיג אוכל כשר בפורטוגל. הרב אלישע סלאס החליט להתגבר על כל מכשול ולאפשר לאנשים...

בחודש מרץ, התקיים קורס עברית בעיירת בלמונטה אשר בפורטוגל, הקורס התקיים בחסות העירייה. הרב אלישע סלאס, שליח שבי ישראל במקום, העביר את הקורס...

במזרח הרחוק חיות כמה קהילות המייחסות עצמן לשבט מנשה האבוד, שאבותיהם גלו לאיזור המנותק ביותר מהיהדות המרכזית. המסורת עברה שם בעל-פה מדור לדור, ועכשיו הם מחכים שמדינת ישראל תחזיר אותם הביתה, לארץ המן הריחני

היה זה בחודש שבט, במהלך סיור בקהילות "בני מנשה" במדינת מניפור שבצפון-מזרח הודו. הגענו באישון ליל לכפר טואילפאי. הבתים הסתתרו בחשיכה הסמיכה, ורק מרבד מדהים ביופיו של מיליארדי כוכבים היה פרוס מעלינו. מתוך החשכה בקעה המיה נרגשת ומדהימה של שירה מוכרת: "אין כאלוהינו, אין כאדוננו, אין כמלכנו, אין כמושיענו", ולפתע מצאנו את עצמנו מוקפים בגברים, נשים וטף, כולם בבגדי שבת, צוהלים ושמחים בברכת "ברוכים הבאים!"

 
בערב הפסח הם נהגו למשוח דם על משקופי הבתים, ואכלו את "מרק הגדי המתוק". 800 שנים שמרו על יהדותם, עד שהתבוללו - אך זיקתם ליהדות נשארה, וגם הכיתוב בתעודות הזהות הסיניות. עכשיו שבים צאצאי היהודים הסינים ליהדותם. "מה הדבר שהכי מתחשק לכם לעשות?" שאלתי את שבעת הבחורים מלוכסני העיניים שבאחריותי. "אנחנו רוצים לאכול סוף-סוף שווארמה", באה התשובה הבלתי צפויה, ובאנגלית עילגת.
כך בלילה ירושלמי קריר, צעדנו בסך לעבר התחנה המרכזית בירושלים כדי לאכול שווארמה. הקהל הרב נבקע לפנינו בפליאה. לא כל יום רואים כאן שבעה בחורים סינים, עוטי כיפה וציצית. דממה השתררה כאשר הם נעמדו בתור לנטילת ידיים.