מיקל סגורה
לא אוכל להגיד בן כמה הייתי כשהבחנתי בכך שאני שונה מרוב הילדים בסביבתי. בביתי, כמו בכל בתי הצ'ואטס, אסור היה לדבר על הנושא, הס מלהזכירו. בכל זאת, אני זוכר רטט של מסתורין, משהו מביש ונסתר, שבצבץ פה ושם בשיחות: שתיקות, תנועות, מילים קטועות, מתח לא מוכר במסגרתם של חיים מאושרים לכאורה.
אבי, סוחר סקרן ואופטימי, סחב על כתפיו במשך כל חייו איזה פחד לא מוגדר. כמובן, לא יכולתי להבחין בו עד שלעת זקנתו התחיל לחשוף חולשות שלא הכרתי לפני כן. היום אני בטוח שזהותו כצ'ואטה והיעדרותה של אמו, שנפטרה בהיותו ילד, היו שתי הנסיבות היחידות שהאפילו על חייו.
זיכרוני הממשי והמדויק הראשון על היותי צ'ואטה חוזר אלי מתוך אחד הימים בחודש יולי. הייתי אז בן תשע, אולי בן עשר. ביום ההוא היה עלינו לנסוע לבקתה שאבי קנה על שפת הים, בה בילינו חלק מהקיץ. אני זוכר שזמן קצר לפני כן העזתי לספר לו שילד בכיתה שלי קילל אותי וקרא לי צ'ואטה בזמן הוורבנות לכבוד הבתולה הקדושה בעיירתנו. תשובתו אז הייתה דומה לתשובותיו הקודמות:
–היית צריך לענות לו שמי שקורא לך "צ'ואטה", בעצם קורא לך "אדון".
הצ'ואטס בני דורי במיורקה אימצו שלוש גישות שונות כלפי מצבם. הרוב בחר בשתיקה ובסבל המופנם, מפני שחשבו שהזמן יקבור סופית את אות הקלון הרובץ עליהם ועל משפחותיהם. אחרים ניסו למצוא הסברים שהתבססו על נימוקים היסטוריים, הצהירו ש"כולנו צ'ואטס", וטענו ששמות המשפחה היהודיים במיורקה מגיעים למספר רב בהרבה מאותם 15 השמות הנחשבים לשמות יהודיים. ויש אחרים, ואני נמנה עליהם, שניסינו לעבד באופן חיובי את כל מה שהטביע את חותמו על ילדותנו, דרך הלימוד, החשיבה ופרסום הבעיה (במקרה שלי). אני מציג אותה כנושא התלוי ועומד בחברה במיורקה, המגדירה את עצמה כפתוחה וסובלנית. הגישה הזאת משחררת אותנו מהנידוי ומהגידוף מחד: אם אני מצהיר בגאווה שאני צ'ואטה, אני מבטל את הקונוטציה המזלזלת של המילה. אך זה הביא אותי להיחשב לעוף מוזר בעיני הצ'ואטס האחרים, אם כי למרבה המזל, גישה זו הולכת ומשתנה בזמן האחרון. "מיליטנטיות" הצ'ואטה שלי שינתה את פניו של אות הקלון הגדול בחיי, בתהליך ארוך של לימוד, הרהור ופרסום. אך שום דבר לא משכיח את העובדה שהתהליך הזה, שאני מוביל אותו יחד עם מספר זעום של ידידים צ'ואטס, לא היה יכול להתרחש לפני כינונה של הדמוקרטיה בספרד.