אמונה, אומץ ותגלית: מסלבדור לירושלים

אמונה, אומץ ותגלית: מסלבדור לירושלים

הסיפור מתחיל בשנת-1982 כשאימן של יעל ואלישבע פראנקו עזרה לייסד את בית הספר החדש בסלבדור, וקראה לו “ירושלים”. לפי דבריה של יעל, הגברת פראנקו לא ידעה כלום על המסורת היהודית, וזה היה בית ספר חילוני טיפוסי.
10 שנים עברו, ואז קבלה הגברת פראנקו מלגה משגרירות ישראל, והגיעה לארץ כדי ללמוד הוראה בחיפה. שוב, לא היה מדובר על איזשהו קשר עם יהדות, בפן הדתי. “היא הרגישה סוג של חיבור עם ישראל אבל לא ידעה למה”, – יעל מתארת.
כיום, כל משפחת פראנקו הפכו ליהודים דתיים. אליהו, האח הגדול, ייסד את בית הכנסת “בית ישראל” בסאן סלבדור (עיר הבירה), וכל בני המשפחה הפכו לחברים המייסדים שלו.

יעל ואלישבע עשו את הצד האמיץ, ועברו גיור כדת וכדין, ומתגוררות היום בארץ. אלישבע כבר סיימה את תהליך העלייה ויעל עדיין מחכה לתעודת הזהות שלה שאמורה להתקבל בשבועות הקרובים.

כששאלנו את יעל מהי הסיבה, לפי דעתה, לשינויים הכל כך מדהימים בחייה וחיי משפחתה, היא ענתה: “אני מרגישה שהקב”ה הדריך את משפחתנו אפילו כשלא הבנו את זה. לאט-לאט התחלנו לצעוד בדרך הנכונה. זה התחיל בבחירת שם אקראי לבית הספר, ולאחר מכן, הגעתה של אימי לארץ. השתדלנו לשמור שבת ולנהל אורח חיים דתי אפילו לפני שהתחלו את הליך הגיור”.

הסיפור הזה הינו אחד מיני רבים, בקרב בני האנוסים של ספרד, פורטוגל ואמריקה הלטינית, כשמורשת יהודית נסתרת מתגלה באופנים בלתי צפויים – כמו במקרה הזה, שהתבטא ברצון לקרוא לבית הספר הנמצא בלב אמריקה “ירושלים” – בעודו מרוחק כ-7600 קילומטרים ממקום ישוב של יהודים.

בני האנוסים הם צאצאיהם של היהודים שנאלצו להמיר את דתם לפני כ-500 שנים מפחד האינקויזיציה. הרבה מהם ברחו בספינות מאירופה לעולם החדש, והתיישבו בסלבדור, קולומביה וצ’ילה. אך בגלל הפחד מהאינקוויזיציה שנחקק אצלם, גם היהודים האלה, כמו אחיהם באירופה, הסתירו את שורשיהם.

דברנו עם ארבע נשים צעירות מסלבדור, שכרגע נמצאות בארץ. כולן נמצאות בהליכי גיור ועליה, ולומדות במדרשות בירושלים ואולפנים לשפה העברית.

רחל, 27, למדה תקשורת בסלבדור ומקווה להמשיך את לימודיה בכיוון הזה בארץ – אולי אפילו להיות עיתונאית. “אני מדברת אנגלית וספרדית וזה פותח המון אפשרויות לפניי”, – היא אומרת, “עכשיו אני לומדת עברית”.

קרובי משפחתה של רחל מצד האם הגיעו לסלבדור מספרד, ואילו מוצאו של אביה מטורקיה. “אני לא יודעת אם הם היו יהודים, אבל זה לא משנה”, – היא מספרת, “מגיל צעיר רציתי לדעת יותר על היהדות והייתי היחידה מבין חברי הנוצרים שלא האמינה בישו”.

בשנות לימודיה באוניברסיטה רחל התיידדה עם כמה סטודנטים יהודים. “יום אחד בדרך הביתה חשבתי: “ריבונו של עולם, אני רוצה למצוא אותך!”, זו הייתה הרגשה חזקה שתמיד ליוותה אותי ופתאום התפרצה. באופן לא מתוכנן לגמרי, אחרי שבוע אחת מהחברות היהודיות שלי הזמינה אותי לשבות יחד בקהילתה. לא ידעתי הרבה על מצוות, ועל שבת בפרט, אבל הלכתי. שרנו את התהילים ביחד, ופתאום שמעתי צעקה: “ריבונו של עולם, מצאתי אותך!”, וזו הייתי אני.. מאז אף פעם לא הפסדתי את שבת”.

הכירו גם את סוניה, בת 28, שמצאה את דרכה לקהילה היהודית בסאן סלבדור דרך חנות הספרים היהודית היחידה בעיר. היא גם לא גדלה בסביבה היהודית. “אבל תמיד אהבתי לקרוא, ובמשפחתי היו אומרים שהיהודים הם העם הנבחר, עם הספר. אז הלכתי לחנות הספרים כדי לקבל יותר מידע. ושם, המוכר הפנה אותי לקהילה היהודית”.

סוניה למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטה במשך שנה, אך עקב אילוצים שונים, הייתה חייבת לעזוב את לימודיה ולהתחיל לעבוד. במסגרת עבודתה הייתה אחראית על ביקורת איכות במפעל. כיום, כשהיא בארץ, היא מתכננת לחזור ללימודיה בתחום העבודה הסוציאלית. היא בטוחה שיש פה הרבה ביקוש לעבודה כזאת, במיוחד לדוברי ספרדית.

האחיות פראנקו מבוגרות מרחלי וסוניה בכעשר שנים, וליעל פראנקו יש בן בגיל 13- יהושע, שעלה ארצה יחד אתה. “הכל קורה מהשמיים בזמן הנכון, ואבא של יהושע הסכים שהוא יעזוב את סלבדור”.

ליהושוע כמו לכל בני משפחתו עשו ברית מילה בילדותו, מנהג שנראה מאוד מוזר ולא טריוויאלי בסלבדור. לפי דבריה של יעל, הם אף פעם לא אכלו חזיר, דבר נדיר באמריקה, ונשות המשפחה תמיד לבשו חצאיות. הוריהם טענו שזה עניין של צניעות, אבל לא הסבירו למה. כנראה הם לא ידעו את הפרטים, אך זו הייתה המסורת הנהוגה במשפחה מזה דורות.

לפני שהתחילו להתקרב ליהדות, משפחת פראנקו הייתה מעורה בכנסייה הנוצרית במקום מגורם. ראש המשפחה היה ראש הקהילה, אבל בשלב מסוים, התחילו לעלות בליבו ספקות לגבי הנצרות. “התחלנו לשאול שאלות והרגשנו שהנצרות לא אמיתית, וסותרת את עצמה בהרבה עניינים”, – אלישבע נזכרת. אחרי שההרצאות של אביה לבני הקהילה התחילו לסטות מהציפיות של קהילתו, גורשה כל המשפחה, וזו אולי הייתה נקודת המפנה החשובה.

אחרי שעזבו את הנצרות, באופן טבעי, הם הגיעו ליהדות. “כשאחי ייסד את “בית ישראל”, – אלישבע אומרת, “כל חברינו הקודמים כעסו עלינו. קראו לנו כופרים ונתקו כל קשר. זו הייתה הפעם היחידה שהרגשתי אנטישמיות”.

באופן כללי, הציבור בסלבדור מאוד ידידותי ליהודים. כשדברנו עם אליהו פראנקו ב 2013, הוא סיפר שזה לא נדיר לראות את סמל ה’מגן דוד’ או מנורה כמרכיב עיצובי בשלטים, על כרזות אוטובוס או חלון החנויות המקומיות. יתר על כן, פראנקו מספר שהוא חובש כיפה ברחובות באופן חופשי, ואנשים ברחוב פונים אליו ואומרים שהם אוהבים את היהודים”.

רחל מספרת ששבת ב”בית ישראל” זו חוויה נעלה ומיוחדת. ” כולם מגיעים לבית הכנסת לפני כניסת השבת, יחד דואגים בצורה משותפת לארוחות השבת, ובמהלך השבת, כמעט אין זמן למנוחה; יש כל מיני פעילויות, הרצאות, שיחות ושירים. ככה עוברת כל שבת, בעונג אמיתי”.

אנחנו יכולים להבטיח לכם שהחוויה אכן בלתי נשכחת, ולשאלתנו, מדוע עזבה את ארץ הולדתה, היא ענתה: “אין מקום כמו ישראל, יש פה משהו מיוחד מאוד. אני אפילו לא יכולה לחשוב לגור במקום אחר. אני מרגישה איזשהו חיבור רוחני לעם ישראל וארץ ישראל, שאינני יכולה לתאר במילים”.

Yael, Elisheva and Rachel prepare for Shabbat

יעל, אלישבע ורחל

יאלישבע ויעל עבדו יחד בבית הספר “ירושלים”, והעשירו את תכנית הלימוד עם שיעורים על היסטורית עם ישראל ומסורותיו. אחרי כ-9 שנים בקהילת “בית ישראל” הן הרגישו שהגיע הזמן להתקדם. הן נסעו לארה”ב, שם הצליחו לסיים את תהליך הגיור ומשם המשיכו לארץ והגשימו את חלום העליה.

אלישבע רוצה להעלות את חוויותיה בכתב, ולהוציא ביוגרפיה. לספר היא רוצה לקרוא “חיים כמתנה”. היא מסבירה שחוויות חייה למדו אותה, שכל פעם שאנחנו עומדים בפני נסיון בחיים, יש סיבה, והיא הבינה הרבה לאחר שנים, שאז הצליחה לסגור מעגלים. “כל נשימה שאנחנו נושמים, כל פעם שאנחנו רואים, שומעים ומדברים, זו מתנה מהקב”ה, אבל זה לא תמיד מובן מאליו”.

אלישבע מקווה שאחרי סיום לימודיה, תמצא עבודה כמורה ליהדות, עבור עולים דוברי ספרדית.

אלישבע, יעל, סוניה ורחל הגיעו לארץ בשנים האחרונות, בתקופה לא פשוטה מבחינת הביטחון המדיני. שאלנו אותן אם הן לא מפחדות.

“אתה צוחק? – אלישבע ענתה. – אתה לא יודע מה קורה בסלבדור. הפשע חוגג בכל מקום, ולרוע המזל, נהרגים עשרות אנשים כל שבוע. זה מזעזע!. בכל הכנות, אני מרגישה הרבה יותר בטוחה בארץ”.

סוניה מסכימה אתה: “אני מרגישה בטוחה פה, כי אני יותר קרובה לקב”ה”.

“בארץ אנחנו מרגישים כמו חלק ממשפחה גדולה”, אלישבע מוסיפה. “אפילו אם אנחנו לפעמים מאוד שונים, ההרגשה היא שאנחנו ביחד, מאוחדים”.

יעל ואלישבע מוסרות לקהילתן בסלבדור: “לא שכחנו אתכם!. כרגע אנחנו החלוצות פה, אבל בעזרת ה’, ננסה לעשות ככל שביכולתנו, ולעזור לכם להצטרף אלינו”.

לסיום, הבנות מדגישות את הוכרת תודתן העמוקה לארגון ‘שבי ישראל’ ששלח את הרב דניאל טואיטו והרב יצחק אבוד, לעבוד בסלבדור יחד עם בני הקהילה, ושהגשים את חלומן לעלות לארץ, ולחיות בארץ הקודש.

“התהליך שעברנו היה מסובך, וגם החיים בארץ לא תמיד פשוטים”, מסיימת רחל, “אבל ה’ תמיד אתנו. הוא שומע את תפילתנו. נשמתי תמיד מחפשת את האמת ואת ה’. האמונה תופסת חלק נכבד בחיים שלי ואני מרגישה ויודעת שה’ תמיד יעזור לי”.

ארגון ‘שבי ישראל’ סייע ליעל, אלישבע, רחל, סוניה, ובחורה נוספת בשם עליזה, מאותה הקהילה, מתחילת דרכן ביהדות, וכמובן ממשיך לתמוך בהן בהסתגלות לחיים החדשים בארץ.

אם ברצונכם לתמוך בפעילות המיוחדת שלנו בקרב בני האנוסים בסלבדור, וקהילות בני אנוסים אחרות, בקרו בדף התמיכה באתר שלנו.

Comments

comments

Esther Surikova
esther@shavei.org